עצי הזית יכולים לחיות מאות שנים ועדיין לתת פרי, כמו  העצים שליד הכפר רמה, הנמצא בבקעת בית הכרם, שבין הגליל העליון והגליל התחתון. שורשיו של הזית מעמיקים מאוד באדמות קלות, ומסתעפים לצדדים באדמות סלעיות. על בסיס הגזע יש ניצנים שמהם צומחים נצרים המכונים גרופיות ומהן אפשר להרבות את העץ. אם רוצים לטפח גזע אחד עבה יש לגזום באופן מתמיד את הנצרים. הפרחים הדו מיניים יוצאים באביב המאוחר (באפריל מאי) ומיד הם מאבקים על ידי הרוח וגם על ידי חרקים. בסוף הקיץ יש חניטת פרי ובסתיו, הפרי בשל ומוכן למסיק. הזנים הנפוצים במטעי הזיתים בארץ, הם הזית הסורי שפרותיו קטנים, והזית האירופי שפרותיו גדולים. הריבוי של הזית נעשה על ידי ייחורים והרכבות ולא על ידי זרעים.

אפשר לכבוש זיתים בצנצנת או בתוך בקבוק פלסטי שבו יש מים עם מלח. יש להחליף את תמיסת המלח מספר פעמים, עד שהמרירות תעלם מהזיתים, ואז להוסיף לצנצנת שום, לימון, פגם, ושמן זית. משאירים לעמוד עד שהזיתים מקבלים טעם ומוכנים לאכילה. זני הזיתים המשמשים לעצירת שמן מכילים לפחות 20% שמן. בתחילת התהליך כותשים את הזיתים בבית הבד ובשלב השני הזיתים מועברים לסלים קלועים (עקל), למכבש שסוחט מהם את השמן, הזורם אל מיכלי אחסון. מה שנשאר אחרי הסחיטה והוצאת השמן זה ה"גפת" המשמש לאוכל מזין לבהמות.

מאז ומתמיד, בתקופת המקרא והתלמוד, עץ הזית מוזכר לשבח וחובה היה להגן עליו גם בזמן מלחמה. זה היה המקור לתזונה עיקרית בתרבויות שונות, שנהגו לטבול לחם בשמן זית כתפריט יומי. השמן גם שימש לאנרגיית המאור ולתרופות שונות. העץ מתאים לאקלים הים תיכוני ואינו זקוק להשקיה בעונת הקיץ החמה והיבשה. העץ יחזיק מעמד גם אם תהיה בצורת רצופה של מספר שנים, רק שייתן מעט זיתים. הזית נמנה עם צמחי שבעת המינים שבהם התברכה ארץ ישראל ביחד עם תמר, רימון, תאנה, גפן וכן שני דגניים חיטה ושעורה. את עצי הפרי האלה נהגו לגדל בבוסתנים מעורבים, בחלקות קטנות ליד הבית וגם בטראסות של הר. בעונה שמופיעה אבקה בפרחי הזיתים (באפריל מאי), אנשים אלרגיים לאבקה זו, עלולים לסבול ורצוי שיתרחקו ממטעי זיתים. מאותה סיבה מומלץ לא לטעת זיתים, תמרים, ברושים, ואורנים ליד הבית, בגלל בעיות אלרגיה המופיעות באביב.