קריין:       הלוך הלכו העצים לכבוש להם את לבו של האדם, כדי שייטע אותם בגנו ובשדהו ביום חגם.

חרוב:        פרותיי מתוקים ומזינים את האדם ואת הבהמה, ואני מסתפק במועט ומסתגל לתנאי חיים מגוונים. בימי מרד בר- כוכבה  מצא רבי שמעון בר-יוחאי מחסה בצלי, מפני רדיפות הרומאים וניזון מפרותיי. אני עץ דו-ביתי ולכן נחוצים שני עצים לעשיית הפרי: עץ הזכרי ועץ נקבי. אין אני נזכר בתנ"ך, אולם מזכירים את שמי בספרות התלמודית.

אורן:         אני עץ צנוע וקל לגידול. אני נושא עמי אצטרובלים זכריים ואצטרובלים נקביים ולעשיית הפרי אין צורך בשני עצים. אין לי דרישות רבות מהטבע ומהאדם. אין אני זקוק לקרקע עמוקה כדי לגדול ולהתפתח. די לי בגבעה מסולעת עם מעט אדמה, כדי לפרוש את שורשי לרוחב ולעגן את עצמי היטב בתוך האדמה.

קטלב:          אני חי במקומות קרירים ולחים אשר במורדות ההרים, בגאיות הנחלים ובסבך החורש. גזעי קשה ובולט מרחוק בצבע קליפתו האדומה, פירותי קטנים ומתוקים ומבוקשים על ידי האדם ובעלי החיים. מגזעי עשה האדם יצולים לעגלות, בנה מחרשות וכלי עבודה וזה גרם לדלדול העצים בני מיני. שמור ואל תעקור, כי אין חזרה לאחור!

אלון:         אלון מצוי אני ויש לי אח אלון התבור. אני גדל על סלעי גיר קשים, באדמת הרים אדומה. שורשי מפלסים את דרכם בין הסלעים, מגיעים לעומק האדמה ואף סופה לא תעקרני. עלי הקשים והמשוננים שומרים היטב על המים מדיות יתירה בימי הקיץ החמים. גזעי שימשו, זה דורות רבים, לעשיית פחמים, יחד עם גזעי אחי אלון התבור. עקב כריתת עצינו, התמעטו בני משפחתנו ובאין נטיעות נחשפו שדותינו. לגיל מופלג הגיעו רק עצים מעטים שמתחתם נקברו צדיקים. איך מזהים ביני לבין אחי? - פשוט למדי: אני אלון מצוי ירוק- עד, גדל על סלעי גיר קשים ובלוטיי קטנים. אחי אלון התבור, גדל על סלעי קירטון רכים, הוא נשיר בחורף ובלוטיו גדולים.

ליבנה:         ליבנה רפואי אני והושע הנביא כתב כך על אבותיי, שחיו בחורש מעורב:  "תחת אלון וליבנה ואלה, כי טוב צילה".

               כשתאיר השמש עלי, אפנה אליה את הצד התחתון של העלים המבהיקים בלובנם. בכך נמנע אני מבזבוז מים בקיץ ואילו בחורף הקר, נכנס אני לתרדמה ומשיר את עלי. בספר "בראשית" כתוב שיעקב השתמש במקל ליבנה לח, לוז וערמון, במעשה ייחום הצאן.

אלה:         נשירה אני ונאווה בחורף ובבוא חודש שבט פותחת אני את עיני, שהם ניצני, ומתחילה ללבלב ולפרוח. אבשלום נתלה בשערות ראשו על ענפי, כשהיער כולו היה מורכב מעצים גבוהים וחסונים. היום, קטני קומה ודקים הם עצינו, עקב רעיית העזים המכרסמות בגזעינו והאדם הכורת את יערותינו. האם עונש הוא לנו על חטאו של אבשלום?  עם התקרב החורף מאדימים עלי האלות המבשרות את בוא החורף, ואנו בולטות היטב בין כל עצי החורש.

ער אציל:    קוראים לי גם "עלי דפנה" ושכן אני של האלה והקטלב הגדלים בחורש ההרים. מרוב שימוש בעלי ובענפי, הותש כוחי ונתמעטו בני מיני. הרומאים אהבו את ענפי ומהם הכינו זרי דפנה להכתרת קיסרים וגיבורי מלחמה. היום משמשים עלי לתבלינים ועם התמעטות העצים בחורש נתפס השטח על ידי קטני-הקומה כגון שיחים, בני שיחים וחד- שנתיים.

               היום מפרידים, ביני לבין שכני העצים: סירה קוצנית, קידה שעירה, לוטם מרוני ולוטם שעיר ורבים אחרים. הקשר בינינו פשוט ניתק. נושא אני את עלי כל השנה, כי ירוק- עד אני ומנוחה אין לי.

שקד:         משכים קום אני מתרדמת החורף וראשון בפריחה מבין עצי החורש. בירמיהו נזכר אני כעץ שקד, ויעקב מכנה אותי עץ לוז. מוצאי מערבות אירן ומשם התפשטה משפחתי צפונה, לארצות קרות ודרומה לארצות חמות וכך מצאתי את עצמי גדל בר בארץ-ישראל. פרחי הלבנים, בוקעים מניצנים קצרים ועבים ועלי המשוננים בוקעים מניצנים ארוכים ומחודדים. אני מעמיק את שורשי באדמה בין הסלעים, ומשם אני מעלה את מימי בימי הקיץ החרבים. שקדייה הוא רק שם חיבה ושקד הוא שמי האמיתי. אני שונה מבני משפחת, הוורדניים, בחלק הנאכל בפרי: אצל השזיף והתפוח אוכלים את הציפה, שהיא הקליפה הירוקה ואצלי אפשר לאכול את כל הפרי כשהוא צעיר וירוק, או את הזרע כשהפרי מתעטף הקליפה קשה. לעצי הבר בחורש, יש פרי קטן ומר ולעצי התרבות יש זרעי שקדים גדולים ומתוקים.

קריין:       העצים באו בזה אחר זה אל האדם ותהילה בפיהם על מעשיהם. עצי פרי כעצי סרק, שיבחו את פריים והיללו את יופיים:

               התמר, הנמנה עם שבעת המינים וארבעת המינים, גאה בקומתו ובפריו. הזית הזקן סיפק שמן למנורת המקדש ומזון לאדם.

               האשל ניטע על ידי אברהם בבאר- שבע, כדי לחסות בצלו. הדולב, הנקרא "ערמון" בתנ"ך, גאה בגובהו ובחוסנו. כליל החורש, המקדים פריחה ורודה ללבלוב, אמנם אינו מוזכר במקורות העבריים, אך שמו ניתן לו על-פי השם הערבי, התואם את חזותו, ומקום כבוד לו בחורש.

               מי זאת עולה מן המדבר למסיבת האילנות שאלו כולם? זאת השיטה, שעליה נאמר בתורה: "עצי שיטים עומדים", אשר מן הקורות שלה בנה משה את המשכן. עיקר גאוותה היום, היא ביצירת מקורות קיום לבעלי חיים רבים במדבר.

               עמד האדם נבוך מול העצים, המרעיפים עליו כל טוב, ובפיהם רק בקשה אחת: להמשיך לשרוד בעולמו המתפתח והמשתנה של האדם. ענה להם האדם: "רבי יוחנן בן זכאי היה אומר: 'אם הייתה נטיעה בידך ואמרו לך: "הרי משיח!" בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילהו'"

               שמחו העצים על דבריו המרגיעים של האדם ושב כל אחד למקום משכנו, להמשך מלחמת הקיום,  לקראת עונת היובש הקרבה ובאה.