הצופית היא ציפור שיר ממשפחת הצופיתיים, הניזונה מצוף וחרקים ומשקלה עד שמונה גרם. יש הבדלי צבעים בין הזכר לנקבה (דימורפיזם מיני). לזכר יש נוצות פלומה בצבע שחור, עם מעט כתום וצהוב בצדי החזה ובעונת הקינון נוסף צבע ירוק לנוצותיו. לנקבה יש זנב שחור עם נוצות פלומה על הגוף בצבע אפור. מקורה של הצופית ארוך, דק וכפוף כלפי מטה ומותאם לשאיבת צוף (בעזרת הלשון), גם מפרחים צרים שהצוף בהם עמוק בתחתית הפרח. מקור התפוצה של הצופית הוא באפריקה החמה ואזורנו מהווה את הקו הצפוני ביותר לתפוצתה.

הצופית היא ציפור יציבה אצלנו ונפוצה בכל חלקי הארץ. על פי עדות החוקרים מהמאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, תפוצתה של הצופית הייתה מוגבלת רק לאזור יריחו וים המלח ולעתים נדירות היא נראתה בחולה. אולם משנות החמישים של המאה העשרים, היא נפוצה בכל אזורי הארץ מאילת ועד לגליל העליון. כנראה שתפוצתה צפונה, החלה כאשר ניטעו בארץ יותר גינות נוי עם עצים ושיחים פורחים שהפיקו הרבה צוף.

המגוון הרחב של פרחי הנוי המניבים צוף (בפרט היביסקוס סיני), משכו זוגות של צופיות, שבנו את קניהם התלויים על ענפי עצים בגנים. כל זוג נשאר ביחד לפחות עונה אחת, מאמצע פברואר עד אמצע יוני (לפעמים יותר). זאת עונת הרבייה, בניית הקן, הטלת שלוש ביצים לבנות עם כתמים ירוקים ודגירה של הנקבה לבדה על הביצים במשך שבועיים. בזמן שהנקבה דוגרת, הזכר עסוק בשמירה על הטריטוריה, תוך השמעת קולות שירה ייחודיים וקולות אזהרה ומרדף אחר הפולשים לשטח מחייתו. לאחר בקיעה הביצים, שני ההורים מאכילים את הגוזלים במשך שבועיים, עד שהם עפים מהקן.

בשבוע הראשון, הם מאכילים את הגוזלים בחרקים העשירים בחלבונים ובשבוע השני הם מאכילים אותם בצוף פרחים עשיר בסוכרים. הצופית חוזרת בדרך כלל לאותו הקן להטלת ביצים גם שנה לאחר מכן. אם הוא נהרס בחורף היא נוטה לבנות קן חדש בדיוק באותו המקום על אותו ענף. זוג צופיות משתמש באותו הקן לשלוש הטלות וגידול צאצאים באותה העונה מפברואר עד יוני. הצופית היא היחידה הבונה אצלנו קן תלוי המוגן מפני נחשים וזוחלים שונים. זה כנראה חלק מהאינסטינקטים שנשארו לה מחייה הקודמים ביערות אפריקה הטרופית העשירה בנחשים.