אימוץ צמחי בר  \ אהוד קלפון

המשפחות החשובות ביותר שהאדם אימץ מהבר הן הדגניים והקטניות. בראשית הדרך החקלאית של האדם הקדמון, לא היה הבדל גדול בין צמחי הבר וצמחי התרבות, משום שכול הצמחים היו אגרסיביים ואדפטיביים לסביבתם. הצמחים העשבוניים קבלו תאוצת התפתחות בסוף תקופת הפליסטוקן שהייתה לפני 15 אלף שנה, בסוף התקופה הקרחונית האחרונה. צמחים עשבוניים רבים, נבטו וגדלו באופן טבעי בקרבת מעונו של האדם בגלל החומר האורגני הרב שהשליך בסביבתו.

כמו שהאדם חיפש לאמץ צמחים ולגדלם בשדהו הם "חיפשו" את קרבתו ומצאו שסביבתו מתאימה לגידולם. קיימת תיאוריה באימוץ צמחים הנקראת "ערימת הזבל" האומרת שהצמחים העשבוניים צמחו וגדלו בערימות הזבל של האדם הקדמון ושם הוא אימץ אותם כצמחי תרבות. בזמן שהאדם קיים כבר למעלה משני מיליון שנה, אימוץ הצמחים על ידו התחיל רק לפני עשרת אלפי שנה, כלומר רק חצי אחוז מזמנו נוצל לאימוץ הצמחים. רוב הצמחים שלוקטו ואומצו מהבר, נמצאו בין קו הרוחב 25 צפון לבין קו הרוחב 45 צפון, שם החורף קר והקיץ חם.

מהם שלבי האימוץ (דומסטיקציה) של הצמחים?  בשלבים הראשונים בני האדם התחילו בליקוט  חלקי צמחים למאכל. בתוך התהליך הזה, נפלו זרעים רבים על הקרקע (העשירה בחומר אורגני ובחנקן), שנערמה בפתחי מקומות מגוריו כגון מערות ובקתות החמר. באדמה עשירה זו גדלו הצמחים טוב יותר מאשר בשדות הבור. בשלב זה למד האדם לברור את הזרעים שאותם הוא זרע בחלקות הזבל ולגדלם כמזון לאדם ולבהמה.

החיטה הייתה בין הצמחים הראשונים שהאדם הקדמון גידל לאחר ברירת זרעים ממושכת ובחירת הדגניים שאינם משירים את הזרעים בעת הבשלת השיבולים. הוא צבר ניסיון רב בברירת זרעים מזנים שונים, בהכנת קרקע עשירה בחומר אורגני, בזריעת הזרעים במועדים המתאימים, ובמקביל הוא למד להכין כלי צור לקציר התבואה.

התפתחה תעשיית כלים חקלאיים מצור, כלי אבן גדולים לטחינת החיטה  וכן כלי חרס גדולים לאחסנת היבולים. האדם הקדמון גם למד לנצל את האש לטובתו לצורכי אפייה, לבישול ולחימום. הטכנולוגיה הלכה והשתכללה כתוצאה מהצרכים הקיומיים שלו ושל כלל השבט. לאחר שהאדם למד להכיר את הזרעים ואת הזריעה, הוא למד לשתול צמחים שלמים ולעשות רבייה וגטטיבית ביחד עם רבייה גנרטיבית של כל מיני צמחים. הוא אימץ  צמחים בעלי שורשים מעובים אוגרי מזון כגון גזר, צנון, צנונית, לפת וסלק שיש בהם מזון רב ומרוכז.

האינדיאנים בדרום אמריקה נהגו לקצור ולאסוף יבולי דגניים משדות הבר ולאסוף צמחים אשרושיים מידי שנה מבלי לזרוע או לעבד את האדמה. כאשר חלקות הקרקע נחלשו כעבור שש או שבע שנים ולא הניבו הרבה, הם פשוט נדדו לאזורים אחרים וחוזר חלילה. באזורים אחרים  למדו האינדיאנים לפזר גללי בעלי חיים ואשפה אורגנית על החלקות הקציר, היבולים לא פסקו ולא היו צריכים לנדוד. כאשר התחיל האדם לנדוד צפונה או לעלות להרים גבוהים הוא למד לגדל את הגידולים המתאימים לתנאי האקלים הקרים. כאשר הוא התיישב קבע בכפרים ועיבד שדות חקלאיים בצורה רציפה, הוא למד את החשיבות של "מחזור זרעים" ולא היה צריך לעזוב את חלקות השדה ולנדוד.

לרשימות נוספות של אהוד קלפון - מרצה למדעי הטבע והסביבה במכללת גורדון לחינוך בחיפה - הקש כאן

מופעל ע"י מידע - פרסום באינטרנט ובעלוני מידע