הקידה השעירה  ( Calycotome villosa ) היא שיח קוצני ממשפחת הפרפרניים, שענפיו סבוכים וגובהו נע בין מטר אחד לשני מטרים. קוציו הרבים הם למעשה קצות ענפים שהפכו לקוצים, המגנים מפני אכילתו על ידי בעלי חיים. הקידה השעירה ביחד עם שיחים גבוהים אחרים, יוצרים סבך בהרי הגליל, הכרמל והשומרון בתצורה ים תיכונית הנקראת גריגה.

בחורשים שבהם נכרתו העצים, או לאחר שריפה, מתרבים ומתפשטים שיחי הקידה השעירה ויוצרים סבך בלתי עביר לאדם ורק עזים פותחות בו שבילים. עליו הקטנים והתלתניים, יוצאים באביב ונובלים עם בוא היובש של ראשית הקיץ (כך הוא חוסך במים). הענפים הירוקים שהם גם הצעירים יותר, מבצעים פוטוסינתזה לאורך כל תקופת הקיץ במקום העלים שנשרו.

הפריחה הצהובה הבולטת מרחוק, מתחילה בראשית חודש מרץ במקומות נמוכים וחמימים ומתקדמת במהלך האביב במעלה ההרים למקומות גבוהים וקרירים. יש שנים שבהן הפריחה מקדימה או מאחרת באביב בהתאם לתנאי מזג האוויר באותה שנה.

עם פתיחת כותרת הפרח, הגביע נחלק לשני חלקים לרוחבו כשהחלק העליון נושר והחלק התחתון עוטף את בסיס עלי הכותרת. עלי הכותרת בנויים ממפרש גדול, סירה ושני משוטים, בדומה לפרחי פרפרניים רבים, וזירי האבקנים מאוחים. לאחר האבקת הפרח והפרייתו, נוצר פרי תרמיל (בעל שתי קשוות) ובו הזרעים.

הקידה יכולה לגדול בכל סוגי הקרקע והמסלע והיא חודרת למקומות פנויים ומוארים עד שבאה אלת המסטיק ומכניעה אותה בתהליך הסוקצסיה. זרעי הקידה עטופים בשכבה שאינה חדירה למים ועל ידי כך נשמר כושר הנביטה של העובר לזמן רב. בזמן שריפה, החום הרב חורך את קליפת הזרע והמים יכולים לחדור לתוכו ולהנביטו. כאשר נובטים זרעי הקידה בסתיו, הם צפופים מאוד והם מונעים את הנביטה של זרעים אחרים הנמצאים מתחתם. שריפות יער וחורש מאפשרות את פלישתה של הקידה השעירה לשטחים השרופים והיא אינה  מאפשרת קיום של מגוון צמחים עונתיים מסביבה