בשכונה קטנה, בעמק זבולון, גר ילד שחבריו לכיתה כינו אותו "אלפי", על שום בקיאותו בכתיבה אמנותית של אותיות האל"ף-בי"ת, עוד מכיתה א'. הוא נהג לטייל עם אביו בשדות הכפר החקלאי הסמוך, בגבעת הכלניות שממול ובתל העתיק, שבקרבת מקום. ביום אביבי בהיר וחמים הלכו אלפי ואביו בין שדות חיטה ירוקים ומשתבלים, שדות תלתן פורחים ושדות בור משופעים בפרחי בר בשלל צבעים. באוויר נישא ריח מעורב של רפתות הכפר החקלאי ושל פרחי הבר הרבים. ציוץ הציפורים נשמע בכל מקום וקול התור הכריז כי בא האביב והוא שב מאפריקה לכאן עד לסתיו.  לפתע נשמע רשרוש חזק בין הסלעים ועשבי הבר ואלפי החל קורא לאביו: "נחש! נחש!" האב, שהגיע בריצה למקום, הבחין בנחש הלא מסוכן ובזריזות הוא שם את ידו על ראש הנחש ואחז בעורפו ובגופו."התקרב הנה!" אמר האב לאלפי. הבן, שהיסס תחילה, החל להתקרב בצעדים איטיים  ואף העז לגעת בקצות אצבעותיו בזנבו של הנחש.

"מה דעתך שניקח אותו הביתה, נטפל בו במשך מספר ימים, תלמד להכירו ואחר כך נחזיר אותו לסביבתו הטבעית". "כן!" ענה אלפי בהתלהבות וצעד עם אביו, כשהוא מחזיק בקצה זנבו של הנחש. בלכתם חזרה לעבר ביתם שמעבר לחורשת האיקליפטוס, התרגל אלפי למגע הנחש וביקש להחזיקו בעצמו. האב נתן לו להחזיק את הנחש ושמח שבנו התגבר על הפחד. השניים נכנסו הביתה בשקט ובהיסוס מה, כשאלפי מחזיק את הנחש בשתי ידיו מאחורי גבו.

"שלום אימא" אמר אלפי בהתרגשות. "חזרנו מגבעת הכלניות והבאנו משהו מעניין משם. נסי לנחש מה?" "ודאי פרחים או קוצים יפים, אבנים, כלי צור או שברי חרסים של כדים עתיקים" ענתה האם. האב, שעמד בצד, לא התערב בשיחה וחיכה לראות, איך ייפול דבר."אימא!" אמר אלפי, "הפעם לא הצלחת לנחש את אשר הבאנו מהשדה, לכן הבטיחי לי, שנוכל להחזיקו בבית." "ברצון רב", אמרה האם. בינתיים, הגיח הנחש מול האם ולא היה מה להוסיף, כי רתיעתה ביטאה את פחדה מהנחש. האב ניסה להסביר שזה נחש לא ארסי ומוטב שאלפי ילמד להכירו ושלא יפחד יותר מנחשים. הוא גם הבטיח שיחזיקו אותו בבית רק לכמה ימים ויחזירוהו לשדה. גם אלפי התערב בשיחה וניסה, בכל מאודו, לשכנע את האם שתסכים."טוב!" אמרה האם באי רצון בולט, קח אותו לחדרך והחזק אותו בכלי סגור.

אלפי קפץ משמחה וניגש מיד עם אביו לעבודה. הם לקחו את האקווריום הישן, שעמד במחסן, ניקו אותו, שמו בתחתיתו קצת אדמה ואבנים והתאימו לו מכסה מרשת ישנה של חלון. האב אמר לבנו, שבית הגידול, שבנו זה עתה, כבר לא נקרא אקווריום, כי אם טרריום. באקווריום מגדלים בעלי חיים שסביבתם הטבעית היא בתוך המים, ובטרריום מגדלים בעלי חיים יבשתיים (טרה זה אדמה). הם הכניסו את הנחש לטרריום, הציבו אותו על השולחן בחדרו של אלפי והדליקו מנורת חשמל מעליו, לתאורה ולחימום.

אלפי שאל מהספרייה ספרים וחוברות על זוחלים ורצה ללמוד לטפל בנחש שלו. תוך כדי קריאה והסתכלות בנחש החי שלו, הוא למד על מבנהו ועל התנהגותו. הוא קרא על התכונות המשותפות שיש לכל מחלקת הזוחלים, הכוללת נחשים, לטאות, חומטים, שממיות, חרדונים, זיקיות וצבים. לכולם יש כסות של קשקשים קשים, המגנים עליהם מפני התייבשות ולכן הם יכולים לחיות במקומות יבשים ואפילו במדבר. הוא התעניין בהבדלים שבין נחשים ארסיים לבין נחשים לא ארסיים ושמח שהנחש שלו אינו ארסי.

לנחשים ארסיים יש קשקשים רבים על הראש המשולש וזוג שיני ארס ארוכות מקופלות לאחור כשהפה סגור. אולם בשעת הכשה, הפה נפתח ושיני הארס מזדקפות ומוכנות להזרקת הארס הזורם משתי בלוטות ארס אל גוף הטרף. הם איטיים בתנועתם, אך זריזים בהכשתם. המעבר בין הגוף העבה לזנב הדק והקצר הוא פתאומי. לעומתם, לנחשים הלא ארסיים יש מגנים על הראש שבדרך כלל אינו משולש,  הם מהירים, אין להם בלוטות ארס והזנב הארוך הוא המשך אחיד של הגוף.

אלפי התחיל לרשום את כל הפרטים הנחוצים לו על מנת לגדל נחשים בטרריום. מאחר שאלפי לא ידע את שמו המדויק של הנחש הוא לא ידע פרטים על מזונו ועל אורח חייו. הוא תכנן להביא את הנחש למורה לטבע ומדע והיא כבר תנחה אותו איך לנהוג בנחש. למחרת הוא לקח את הטרריום עם הנחש, העמיסו על ה"סבל" של אופניו ונסע לבית ספרו. למראה הנחש התקהלו סביבו ילדים רבים ורק הצלצול הציל את אלפי והנחש מהסקרנים הרבים, שכמעט מחצו אותם. אלפי ניגש ישר לכיתתו, שם את הטרריום על שולחנה של המורה וחיכה לבואה. אולם, אכזבתו לא איחרה לבוא, כי הגיעה מורה מחליפה שאינה בקיאה בנחשים וגם די פוחדת מהם. היא ראתה את הנחש על שולחנה, נעצרה בפתח הכיתה וביקשה באדיבות את הילד שהביא אותו לבוא לקחת אותו לידו.

בהמשך היום הגיע אלפי עם הטרריום שלו אל המורה למדעים שלימדה אותו על הנחש ואמרה לו שזה "זעמן שחור". השם של הנחש לא נראה לו כי הנחש לא היה שחור. המורה הסבירה לו, שהזעמנים הצעירים שונים בצבעם ובאורכם מהבוגרים. גבם של הצעירים אפור, עם פסי רוחב שחורים וכתמים רבים בבטנם. אולם, עם הגיעם לבגרות מלאה, צבעם הופך שחור מבריק והם מגיעים לאורך של שני מטרים וחצי. "זהו הנחש הגדול ביותר שיש לנו בארץ" אמרה המורה  והוא נפוץ מצפון הארץ ועד לבאר-שבע. היא גם הוציאה את הנחש מהטרריום, העבירה אותו בין הילדים כדי שילמדו לא לפחד מנחשים. הילדים התפעלו מאד מגבורתה של המורה ונהנו מאותו השיעור.

אלפי השקט הפך פתאום לילד מבוקש בכיתתו בגלל הזעמן שלו. הילדים ביקשו לבוא לביתו, כדי לשחק עם הנחש והוא קיבלם ברצון רב בחדרו. שי הציע להסיר את מכסה הטרריום ולהוציא את הזעמן, אולם אלפי שנזכר בהבטחתו לאמו, התנגד תחילה לרעיון, שמא יברח הנחש. חבריו הפצירו בו מאד להוציאו והבטיחו להחזיקו היטב. בסוף הוחלט שניב יוציא את הנחש ויעבירו בין הילדים. השמחה הייתה רבה ולעיתים מלווה צעקות ורתיעה של כמה ילדים מהמגע עם הנחש. פנינית צועקת לנעמה: "היזהרי! הוא מוציא לשון!" ואלפי מרגיע אותה שהלשון אינה מזיקה והיא משמשת כאבר חישה וריח והתמצאות בסביבה.

הוא המשיך להסביר שהזעמנים הם אמנם נשכנים גדולים בשעת תפיסתם בשדה, אולם הם נרגעים ונעשים פחות תוקפנים לאחר זמן מה בשבי ואפשר להחזיקם מבלי להסתכן בנשיכתם. גם אם הם נושכים, אין סכנה בנשיכתם, כי אינם ארסיים. הסבריו של אלפי לא שכנעו את נעמה, שהחזיקה באותו הרגע בזעמן והעבירה אותו מיד לעמית שחיכה בקוצר רוח לתורו. רותי, חובבת הטבע, לקחה את הזעמן מידיו של עמית, שבקושי הרפה ממנו ולאחר שהתבוננה בו היטב, ניסתה לשכנע את עדינה להחזיקו. אולם, כשזו רק נגעה בו, היא נבהלה, הנחש נשמט מידיה, נפל על הרצפה, חמק בזריזות לחדרה של האם ומצא מסתור בערמת בגדים שהיו מוכנים לגיהוץ.

הילדים חיפשו את הנחש בכל מקום במשך שעה ארוכה וכשלא מצאו דבר, הכריז דני שראה את הנחש יוצא מפתח הבית אל הגינה ונעלם. אלפי נרגע, החיפושים נפסקו והילדים חזרו לביתם מלאי חוויות. אלפי נשאר לבדו, עצוב ומאוכזב על בריחת הזעמן והאשים את עצמו ששמע בקול חבריו בניגוד לבקשת אמו. "מה אגיד לאבא ואיך ארגיע את אימא ?" שאל את עצמו. כשחזרו הוריו הביתה, האב שאל לשלום הזעמן ואלפי התחיל למלמל משפטים מקוטעים ולא ברורים. אביו הבין מיד שהנחש ברח והחליט שלא לספר לאם, שמא תיבהל.

כשכולם הלכו לישון, קם האב וערך חיפוש יסודי בכל הבית ולא מצא דבר. בבוקר הוא הלך לעבודה, הבן הלך לבית הספר והאם שלקחה יום חופש נשארה בבית והתחילה לגהץ את הבגדים שבערמה. הכול התנהל כשורה, עד שהגיעה לתחתית הערמה, שם הבחינה במשהו זז בין הבגדים. היא לא איבדה את עשתונותיה, ניתקה את המגהץ מהחשמל ורצה לחדרו של אלפי. אכן, חששה התאמת, הנחש לא היה בטרריום, כי אם בין הבגדים שעמדה לגהץ. היא פתחה את דלת ביתה והזעיקה את השכנים המעטים שנשארו בביתם. השכנים הצטיידו בכלי מטבח שונים וצעדו בהיסוס לעבר פתח ביתה של האם ולא העזו להיכנס פנימה.

בעיצומה של ההמולה, חזר אלפי מבית הספר, והתבונן בנעשה סביב פתח ביתו. כשהבין שהמדובר בזעמן, מיד הציע את עצמו לתפיסתו. השכנות לא התייחסו ברצינות לדברי הילד והמשיכו להתווכח ביניהן. אולם אמו, שהאמינה שהוא מסוגל לבצע את המשימה, נתנה לו להיכנס. לתדהמת כולן, נכנס אלפי בביטחון הביתה ובזריזות רבה השתטח על ערמת הבגדים ותפס את הזעמן הצעיר.כשהגיע לפתח הבית, הוא לא ראה שם נפש חיה. כולם התרחקו מהמקום, ונתנו לאלפי הוראות מרחוק איך לנהוג בנחש, לאן ללכת ועוד עצות לרוב. אלפי צעד בבטחה לעבר השדה הפתוח שלרגלי גבעת הכלניות, שיחרר את הזעמן וחזר הביתה בהרגשה נפלאה שביצע את המשימה שנטל על עצמו.