דקל התמר (Phoenix dactylifera)  

תמר מצוי מקורו בנאות מדבר באזורנו ומשם התפשט לכול המזרח התיכון ולאזורים חמים אחרים בעולם. תושבי המדבר אומרים על התמר:  "ראשו באש ורגליו במים", כלומר הוא גדל באזורים חמים עם מי תהום גבוהים, שמהם יונקים שורשיו מים רבים. התמר שייך למשפחת הדקליים המונה למעלה מ 4000 מינים. הוא נמנה עם צמחי שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל והוא מכונה "דבש" כמו שכתוב: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" (דברים פרק ח', פסוק ח). סדר הבשלתם הוא כפי שכתוב בפסוק, להוציא שעורה המקדימה את החיטה.

התמר הוא עץ דו ביתי, כלומר יש עץ זכר בעל פרחים אבקניים ועץ נקבה בעל פרחים עליניים. הפרחים הזעירים ערוכים במכבדים (סנסינים) היוצאים מחיקי העלים העליונים. מכבדי התפרחות הצעירות עטופים במתחל קשיח סגור, הנפתח כאשר התפרחות בשלות ומוכנות להאבקה. הפרחים הזכריים בנויים משישה עלי עטיף ושישה אבקנים והפרחים הנקביים בנויים משישה עלי עטיף ועלי המורכב משלושה עלי שחלה מפורדים שרק אחד מתפתח והופך לפרי.

מאחר שההאבקה נעשית על ידי הרוח, יש אלפי פרחים זכריים הנושאים כמות עצומה של גרגרי אבקה על מנת להבטיח האבקה פרחי הנקבה. עץ זכר אחד מסוגל לספק אבקה על מנת להאביק כמאה עצי נקבה. הפרחים מתפתחים באביב (בחודשים מרץ - אפריל) וההאבקה חייבת להיעשות בזמן קצר של עשרה ימים לפני התנוונות פרחי הנקבה. הפרי המורכב מציפה בשרנית עבה ומתוקה, מבשיל בסוף הקיץ ומכיל זרע אחד בתוכו. הזרע הקשה, עטוף בקרום דק ומורכב ברובו מאנדוספרם ומעובר זעיר.

עץ התמר מגיע לגובה של 10 עד 15 מטרים. הוא מורכב מקורה זקופה שעליה סימני העלים שנשרו ובחלקה העליון יוצאים עלים צעירים מנוצים מסורגים, שהם כפות תמרים. בכול שנה צומחים מספר עלים מורכבים מליבת גזע התמר (הקורה) כשהעלעלים שלהם צמודים לציר האורך של העלה. עלים "סגורים" אלה נקראים לולבים כי הם נמצאים בלב הדקל או במרכז העלים הותיקים הירוקים. ברגע שהעלעלים נפרסים (נפתחים) לרוחב, זה מפסיק להיות לולב שבו משתמשים בסוכות. בעבר שימש העץ לצל, לעשיית מחצלות מעלים וסיבים, לבניית גגות בתים מהקורות ופריו שימש למאכל ולמרפא.   

צמחי התמר תורבתו לפני אלפי שנים ופירותיהם המיובשים שמשו מזון חשוב במסעות האדם במדבר. מאחר שזני התמרים הטובים למאכל נכחדו כליל מהארץ, נסע בן ציון ישראלי מקבוצת כנרת למצרים ולעירק בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים והביא משם חוטרים מזנים משובחים. חוטרי התמרים ניטעו בעמק הירדן, בעין גדי ובערבה וענף התמרים החל לגדול בכמות ובאיכות הזנים. היום רוב התמרים שמוצאים בטבע הם פליטי תרבות שנבטו מזרעים במקומות מתאימים לגידולם. אם התמר אינו מותקף על ידי מזיקים שעלולים ליבש את גזעו, הוא מסוגל לחיות עד 100 שנה ולהמשיך לתת פרי.