לבנון היא מדינה עשירה במים הזורמים בנהרות, נובעים במעיינות רבים ונמצאים בשפע באקוויפרים תת קרקעיים לא מנוצלים. במרחבי לבנון יש אקלים ים תיכוני נוח, עם כמות משקעים המגיעה עד 1500 מ"מ בשנה בהרים הגבוהים, עם הרבה לילות טלולים בקיץ. זאת הארץ היחידה במזרח התיכון שאין בה מדבר, אולם יש הבדלי אקלים בין בקעת הלבנון לבין ההרים. הרי הלבנון והרי מול הלבנון הגבוהים מושלגים בחורף, עם בריזה ימית נעימה בקיץ. כמות המשקעים בבקעת הלבנון דומה לזו שבעמק יזרעאל ואדמותיה פחות פוריות בהשוואה לאזורים האחרים.

מי התהום שבאקוויפרים כמעט שאינם מנוצלים, כי יש שפע של מים זמינים בזרימה עלית במעיינות ובנהרות. החקלאות היא בעיקרה בעל (ללא השקיה בקיץ) כי גשמי החורף מספיקים לגידולי הקיץ הנזרעים בראשית האביב באדמה לחה. נוסף לכך כלכלת לבנון אינם מבוססת על חקלאות אלא על תיירות, מסחר ובנקאות עם מעט תעשייה.

מאזן המים בלבנון הוא חיובי, כי יש עודפי מים ובישראל הוא שלילי כי יש גרעון תמידי במים. רק מחצית מכמות המים מנוצלת, שזה מיליארד קוב בשנה, בזמן שיש עוד מיליארד קוב מים זמינים שאינם מנוצלים. כמות המים הזמינים לאדם בלבנון היא 1463 מטרים מעוקבים בשנה ובישראל הכמות היא רק 312 מ"ק בשנה. הנהר הגדול ביותר בלבנון הוא הליטני המזרים כמויות גדולות של מים אל הים התיכון, צפונית לעיר צור. על הנהר הוקם סכר גדול עם מפעל הידרואלקטרי המספק חשמל לאזור. נהרות ונחלים אחרים הזורמים בלבנון הם זהרני, אוולי, חצבני, דמור, אורונטאס ועוד.

בשני מקרים מקורות המים נמצאים בתחומי לבנון והנהרות זורמים למדינות שכינות. לכן על פי החוק הבינלאומי כל תוכנית להטיית חלק מהמים, חייבת להיות בהסכמת המדינות השותפות. למשל נהר האורונטאס זורם בעיקרו בסוריה ומקורותיו בלבנון. נהר החצבאני (שניר) זורם אל הגליל העליון המזרחי ומקורותיו במעיינות הוואזני שליד העיירה חצבייה הקרובה לגבול ישראל.         

בשנות השישים המוקדמות, הייתה תוכנית להטות את מי החצבני ואת מי הבניאס בתעלות פתוחות לאורך רמת הגולן עד לנחל הירמוך, כדי למנוע מים מישראל. העבודות גרמו לסכסוך מתמשך בין ישראל לשכנותיה בצפון עד שנאלצו להפסיק את הפרויקט  והכלים הכבדים עזבו את השטח.

המים המגיעים לנהר הירדן, העומדים לרשות ישראל, באים מהמקורות הבאים: נחל חרמון (בניאס) מספק 136 מיליון מטרים מעוקבים של מים בשנה, בממוצע רב שנתי. נחל שניר( חצבאני) מספק  174 מיליון מטרים מעוקבים בשנה ונחל דן מספק 260 מיליון קוב מים בשנה.

מקורות אחרים הם: מי תהום (בשני אקוויפרים, החוף וההר) מספקים 600 מיליון מ"ק, מי קולחים לשימוש חקלאי 300 מיליון מ"ק, התפלת מים, בעוד כמה שנים נגיע להתפלת 100 מיליון מ"ק, מקורות אחרים 230 מיליון מ"ק. בסך הכול עומדים לרשות ישראל 1700 מיליון מ"ק מים והצריכה השנתית מתקרבת ל 2000 מיליון מ"ק של מים. דבר זה גורם לגרעון תמידי במים שחייב להיפתר על ידי השקעה גדולה בהתפלה, במחזור וגם בחיסכון, כי צריכת המים של כלל האוכלוסייה הולכת וגדלה מדי שנה.