כלבלב בן שנה, חי בפינוק רב בתוך בית עם משפחה אוהבת ועדיין לא יצא להכיר את סביבתו. הוא הכיר כל פינה וחפץ ואהב להשתעשע בכל אשר נקרה בדרכו. הוא ידע מי מדיירי הבית היה קפדן ומי לא ועל פי זה הוא התנהג. הגור הציץ לעתים בקנאה מהחלון וראה את בני מינו מסתובבים חופשי ומשתובבים. יום אחד כאשר הכלבים שיחקו ביניהם על הדשא בגינה, הוא שלח לעברם נביחות מצוקה על מנת שיביטו לעברו וישתפו אותו בתפקיד כלשהו כצופה מרחוק.

כך הוא נהג בכול בוקר ורק נביחות אקראיות נשלחו לעברו בחזרה, כי קבלתו לחבורת הכלבים חייבה אותו להיות נוכח איתם באופן קבוע ובפגישות סדירות במהלך היום. יום אחד הוא החליט להתחבא מאחורי מתלה הבגדים העומד סמוך לדלת היציאה מהבית על מנת שיוכל לחמוק החוצה. כאשר יעל פתחה את הדלת על מנת לצאת לבקר את חברות כתתה, הוא זינק החוצה מבלי ששמה לב אליו. הוא התקרב לחבורת הכלבים בצעדים מהססים, בראש מורד ובזנב מקשקש. הכלבים הריחו אותו מכף רגל ועד ראש, ליקקו אותו ורק אז קיבלו אותו לחברתם בדרג נמוך, על תנאי. במהלך הזמן הוא רכש ביטחון עצמי, למד להיות שובב כמו כולם ואימץ את מנהגיהם ומשחקיהם.

כאשר הם התרחקו מביתו, תוך משחק מרדפים, הוא חשש להתרחק שמא יאבד את דרכו בחזרה. במקרים אלה הוא תמיד ניתק מגע מכולם ושב בדרך הקצרה לקרבת ביתו, שם חיכה לשובם. מאידך הוא לא מהר להיכנס הביתה כי החופש קסם לו מאוד. הוא קיפץ ורץ במעגלים בקרבת מקום מחייתו שאותו הוא סימן לעצמו, שם הרגיש חזק ובטוח.  סקרנותו הרבה הובילה אותו אל סבך שיחי נוי נמוכים אשר בגן הציבורי הסמוך ושם הוא הריח ונגע בכל דבר שגדל בגן.  

בעודו מחטט ומזיז את ענפי השיחים, קפצה משם קרפדה גדולה שהפחידה אותו והוא נרתע מיד לאחור. לאחר שהתאושש מעט מהמפגש עם הייצור הלא מוכר, הוא שב כדי לבחון אותו מקרוב. הוא דחף את הקרפדה לשטח הפתוח ושם החליט להשתעשע עמה כשהיא מנסה לשוב בחזרה אל הסבך הבטוח. כאשר נגע חוטמו בעורה של הקרפדה, היא הפרישה רעל חריף מבלוטות הארס שבראשה שהגיע לפיו לעיניו ולפניו. הריר הרעיל המופרש מבלוטות הארס, משמש להגנת הקרפדה מתוקפיה. זהו חלבון הפועל כסם מרדים וגורם לעווית ולכאב ליצורים הנוגעים בה. הגור חסר הניסיון, לא ידע שצריך להיזהר מהקרפדה וליקק את הריר שעל עורה.

בתוך זמן קצר הכלבלב התחיל לרוץ לכול כיוון והתפתל מכאבים. הוא גרד את פניו ואת עיניו ושב בבהלה לדלת ביתו. הוא נבח בעוצמה ושרט את דלת הכניסה עד שקלטו שאלה הן נביחותיו של הגור האבוד. יעל שחזרה בינתיים לביתה, הכניסה אותו הביתה ונבהלה ממראהו, מהתנהגותו ומהסבל שלו. היא לקחה אותו מיד לטיפול אצל רופא שגר בסביבתה והכיר היטב את הגור. לאחר שהגור קיבל זריקה, השתפר מצבו, אולם הוא המשיך לגרד את פניו ולא אכל במשך שלושה ימים. לאחר שהוא החלים, התחיל הויכוח במשפחה, מי אפשר לו לצאת מהבית. יעל הבינה שבגללה הגור ברח ומעתה היא תדאג להוציאו החוצה על מנת שיכיר את החיים בטבע.

יעל חיפשה מידע בספרים ובאינטרנט על קרפדות ומצאה שאם מזריקים את ארס הקרפדה לתוך דמם של יונקים קטנים הם עלולים למות מהרעל. אם ילדים מחזיקים קרפדה ביד, עליהם להימנע מלגעת בפה או בעיניים ואחר כך לשטוף היטב את הידיים. יש נחשי מים הניזונים מקרפדות והרעל מנוטרל בקיבתם ולא גורם להם נזק. אולם אם מזריקים את הארס לתוך גופם של הנחשים הם עלולים למות. גם החסידות ניזונות מצפרדעים ומקרפדות והרעל מנוטרל בקיבתן, אולם הזרקת הרעל לגופן, מיד ימיתן. יעל אספה חומר רב על מחלקת הדו חיים ועל הקרפדות באופן מיוחד והציגה את העבודה בכיתתה, במשולב עם מה שקרה לגור שלה.