אחרי סערת חגי תשרי והפסטיבלים הרבים של סוכות, נכנסים לחשוון הרוגע, שאין בו חגים או מועדים ולא אירועים מיוחדים. המעבר מחגים וטיולים לשגרה היומית, מצריך אדפטציה אישית קצרה, כי רבים שמחים לחזור אל השקט שאחרי הסערה.

בואו של הסתיו, מאפשר לרבים להתחבר עם הטבע המתעורר, שנע במקצבים אחרים מאלו של ימי הקיץ הלוהטים. בלוח השנה העברי אפשר למצוא חג או מועד כמעט בכל חודשי השנה להוציא את חשוון. אז מה עושים כדי שחשוון יתהדר בחג משלו?  אפשר להכריז מהיום, על ט"ו בחשוון, כיום " פריון האדמה". כי לאחר היורה, הגשם מרווה אותה ומתחיל להנביט את זרעי הדגן בתוכה. זה יום של תקווה וברכה, שהגשם ירד בעתו ויביא ברכה על פני האדמה.

בתשרי אומרים "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" ובחשוון מצפים לראות את ניצני הברכות. אחרי חודש של "ימים נוראים" עם חשבון נפש ושמחת חג האסיף, נכנסים לחודש שקט, שבו מעכלים את חוויות הקיץ ואת התחושות המיוחדות שהסתיו מביא בכנפיו. חשוון הוא חודש של השתלבות בתהליכי התחייה בטבע ובחקלאות ולא חודש של ריקנות ועצב שבאים כביכול אחרי חגי תשרי. אנשים שחיים בארצות הצפון, מרגישים עצב על הקיץ שחלף ועל החושך והקיפאון הקרבים. רגשות אלה, באים לידי ביטוי בשירי שלכת נוגים ושירי ערגה אל האביב הפורח ואל הקיץ התוסס, הנמצאים הרחק בדרום החם.

השם המקורי של חשוון הוא "מרחשוון" שהפך לחשוון במרוצת השנים. בשפה האכדית הוא נקרא "ירחו שמנו" כלומר החודש השמיני וגם במקרא הוא נקרא החודש השמיני (מניסן). הוא מכונה גם "ירח בול" במלכים א' פרק ו', 38. "ירח" זה חודש, ו"בול" מזכיר אולי את הגשם החזק של היורה היורד כמו מבול. יש אגדה האומרת שהוסיפו את התואר "מר" לחשוון, משום שהוא החודש "המקופח" של השנה העברית כי אין בו חג ומועד, לכן מעניקים לו לפחות תואר כבוד.

ממוצע הימים הגשומים במהלך העונה הם: בחשוון יורדים שני ימי גשם, שבהם מופיע היורה במלוא עוצמתו (השנה ירדו 40 מ"מ ביומיים). בכסלו יש בין 5 ל 7  ימים , בטבת  10 עד 12 ימים,  בשבט 10 ימים, באדר 7 ימים ובניסן יש יום או יומיים גשומים. בעונה הגשומה של השנה יש בממוצע (במרכז הארץ ובצפונה), כארבעים ימי גשם, היורדים בדרך כלל, במחצית הסתיו בחודשי החורף ובראשית האביב. ראשית הסתיו היה תמיד מועד של שמחה, על התבואה שנאספה לגורן לפני הגשם, על הענבים שביקב ועל הזיתים שבבית הבד. השמש מלטפת ברכות, השמים בהירים, צבעי הסביבה הולכים ומשתנים ושירת הציפורים החורפות נשמעת בכל פינה בארצנו. נפרדנו מהתור שחזר לאפריקה, מפריחת חצבים וחבצלות, וכעת נהנים מגיאופיטים אחרים ומצמחי נוי הפורחים בסתיו.

הגשמים היורדים בעתם, חשובים לקבלת יבולים גבוהים של שיבולי דגן באביב ומועד היורה חשוב ממועד המלקוש. זורעים את תבואות החורף בראשית חשוון ומצפים לגשמים שינביטו את הזרעים במהלך החודש . הגשם הדל היורד לעתים בתשרי אינו היורה, כי הוא מתנדף מהר בחום השמש, נספג באדמה היבשה ואינו מצליח להנביט את הזרעים. אם הגשמים מתאחרים מדי (בכסלו), גידול החיטה מתעכב ונכנס לחמסיני האביב שאינם נוחים להשתבלות טובה ולהבשלת התבואה במועד.

כאשר יש שנה מעוברת כמו תשס"ה, חודש תשרי מקביל לאוקטובר, והיורה יכול לרדת גם בתשרי. בראשית שנה זו (תשס"ו), בחג הסוכות שחל באמצע תשרי (אוקטובר), ירד היורה בעוצמה רבה והביא עימו 40 מ"מ של גשם. מיד יצאו השבלולים מהאדמה ופרחי כדן קטנים (פעמוני גשם) נראו בארץ. הגשם המשמעותי לחקלאות יורד בדרך כלל בחשוון (נובמבר), אז רואים שדות ירוקים של נביטת הזרעים.

זקני האיכרים אומרים: " אם יבוא יורה בעתו יהיה קציר". כאשר יורדים הגשמים בחשוון, מרגישים את המעבר מימות החמה לימות הגשמים, שהן שתי עונות משמעותיות באקלים של ארץ ישראל. עצי האיקליפטוס נמצאים בפריחה בסתיו (כמו באביב של אוסטרליה) ומספקים שפע של צוף לדבורים המכינות דבש ומאחסנות אותו לחורף. צמחי בצל ופקעת (גיאופיטים), מתחילים להוציא פרחים או עלים, לאחר הגשם הראשון.  

מגיעים אלינו נחליאלים מהצפון, שחיים בגינות  ובמרחבים הפתוחים, להקות זרזירים , חסידות הדואות בדרכן דרומה, ועופות דורסים החולפים מעלינו בהמוניהם . היורה מנקה את האוויר מאבק, מעלה את ריח האדמה, משיב חיים ליצורים רדומים, משנה את נופי הקיץ, מביא ברכה לאדמה ושמחה לאדם.