באחת מגינות הנוי, גדלים זה לצד זה שני מטפסים חזקים, שרביטן מצוי ובוגונביליה נאה. הגבעולים הדקים של השרביטן עוטפים את ענפי הבוגונביליה, אולם היא מגביהה ענפים וממשיכה לשרוד. הם נאבקים זה בזה ושואפים לטפס לגובה ולהגיע אל האור. כל אחד מהמטפסים מצליח להכניע עצים ושיחים אחרים, אולם מעניין יהיה לעקוב ולראות את תוצאת המפגש הזה ביניהם, אם האדם לא יתערב לטובת אחד מהם.  הנה התיאור של שני המטפסים:

שרביטן מצוי Ephedra campylopoda  

השרביטן נפוץ מאוד באזורנו והוא גורם נזק לעצים ושיחים שעליהם הוא מטפס. הוא נפוץ בכל החבל הים תיכוני, בבתות ובגריגות בהרים סלעיים. הוא מטפס על עצים ושיחים ועלול "לחנוק" אותם. בכרמל נתקלתי בעץ זית, עץ רימון, עץ חרוב ובשני עצי ברוש גבוהים שכוסו לגמרי בענפיו הדקים של השרביטן המצוי ועם הזמן העצים יתייבשו ויעברו מן העולם. בגבעות טבעון - נופית ראיתי לבנה רפואי, אשחר ארץ ישראלי ועצי נוי אחדים, מכוסים כמעט לגמרי בענפיו הדקים של השרביטן והם נמצאים בשלבי חניקה שונים. הסיבה למותם של העצים והשיחים היא, כי אינם יכולים לבצע את תהליך הפוטוסינתזה (כי נמנע מהם אור) שהוא תנאי הכרחי לקיומם של צמחים ירוקים.       

השרביטן גדל כשיח סבוך, בבתות ובמקומות פתוחים והוא גדל כמטפס המגיע לצמרות העצים בחורשים בהרים. זהו צמח ירוק – עד, השייך לסדרת הגנטניים, למשפחת השרביטניים, לסוג שרביטן והמין שרביטן מצוי. הוא דו ביתי, כלומר יש צמח זכר בעל פרחים אבקניים וצמח נקבה בעל פרחים עליניים. ענפיו דקים ורותמיים, בעלי חריצי אורך. הענפים הירוקים מבצעים פוטוסינתזה במקום העלים החסרים וכך הוא שומר על מאזן המים שלו לאורך הקיץ היבש. במפרקים אפשר לראות קשקשים דקים שהם שרידי עלים מנוונים (העלים מאבדים יותר מים מחלקי צמח אחרים). הוא משתרג על גבי סלעים ומטפס על עמודים ועל עצים.

הוא פורח מחודש מרץ עד יוני ופרחיו הם חד מיניים. הפרחים הזכריים (האבקניים) ערוכים בקרקפות ולכל פרח יש אבקן אחד בעל מספר שקי אבקה. הפרחים הנקביים (העליניים), מרוכזים בקבוצות וכל פרח מכיל ביצית אחת עטופה באינטגומנט (מעטה) אחד. אחרי ההאבקה וההפריה של הפרח, נוצר מעין פרי בית גלעין, האופייני לצמחים חשופי זרע. השרביטן נמצא במאובנים שגילם נע בין 10 לבין 30 מיליון שנה, והוא צעיר מיתר חשופי הזרע שהופיעו כבר לפני מאה שלושים מיליון שנה.

בוגונביליה נאה Bougainvillea spectabilis 

הבוגונביליה שייכת למשפחת הלילניים ומגדלים אותה בארץ כצמח נוי תרבותי. הוא עלול לגדול בצורה פראית ולהשתלט על הצמחים הגדלים מסביבו אם לא גוזמים אותו ומשתלטים עליו. מגדלים את הבוגונביליה  בעיקר כגדר חיה קוצנית שאינה עבירה. בטבע היא גדלה בר ביערות הגשם, לאורך נהר האמזונס, בדרום אמריקה ומשם היא הופצה לכל העולם. באזורנו היא הסתגלה להתקיים באקלים הים תיכוני והיא נפוצה מאוד בגלל עושר צבעיה וחסכונה במים. בטבע היא מגיעה לגובה של 10 מטרים ופורחת ברוב השנה להוציא את חודשי הקיץ.  

מרחוק נראים עליה הצבעוניים כעלי כותרת של הפרח, אולם כאשר מתקרבים לצמח רואים שהפרחים קטנים וחבויים. העלים הצבעוניים מושכים אליהם פרפרים וחרקים מאביקים, המוצאים את דרכם אל הפרחים הקטנים.  אם רוצים לשתול בוגונביליה  בגינה, חייבים לשמור מרחק של שני מטרים לפחות מהצמחים הקרובים, על מנת שלא תחנוק ותדכא אותם. אסור להכניס צמחי בר לארץ ללא אישור ובקרה ויש לבדוק היטב לפני שמכניסים צמחים זרים, שמה הם ישתלטו על צמחי הגן, או שיהפכו לפליטי תרבות וישתלטו על צמחיית הבר המקומית.