בתקופת המקרא נהגו לחגוג את חג המים בסוכות. הם הובילו את מי השילוח למקדש וניסכו את המים על המזבח. מנהג זה סימל את הכמיהה למים של עובדי האדמה שחיו באזור חצי מדברי זה והתפללו לרדת גשמי ברכה. המשנה אומרת שבחג הסוכות נידון העולם על המים, האם זו תהיה שנה שחונה או שנה גשומה. חכמי המשנה ציינו שניסוך המים בחג הסוכות בא כדי שיתברכו גשמי השנה.

המעבר מעונה שחונה לעונה גשומה, מעבודות הקציר והדיש, לסיום האסיף בשדות,  ומנבילה וכמילה להתעוררות ותחייה, הביא שמחה לאיכרים. במשנה כתוב: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". השמחה במועד זה מובנת, אולם עם העיניים נשואות לשמים בתפילה ובתקווה לבוא המים.

בשלושת הרגלים עלו האיכרים עם תנובת השדה לירושלים  ועולי הרגל בסוכות השתתפו בחגיגת ניסוך המים בתקווה לשנה גשומה. גם לאורך שנות הגלות ברחבי תבל, היהודים נוהגים להתפלל לרדת הגשם במועדו בארץ ישראל. מסוכות עד פסח אומרים בתפילת שמונה עשרה "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומפסח עד סוכות אומרים "מוריד הטל". היום השמיני אחרי שבעת ימי סוכות, הוא יום עצרת, כמו שכתוב בספר במדבר פרק כ"ט פסוק ל"ה "ביום השמיני עצרת תהיה לכם".

במאה העשירית לספירה הצמידו ליום זה את חג שמחת תורה שבו מסיימים לקרוא את הפרשה האחרונה בספר דברים ומיד מתחילים לקרוא את הפרשה הראשונה בספר בראשית.

מכאן שיום שמיני עצרת מציין סיום והתחלה. סיום עונה חקלאית ועונת היובש של הקיץ, ותחילת הסתיו עם ציפייה לגשמי ברכה. סיום קריאת כל חמישה חומשי תורה ותחילת קריאת התורה מהתחלה. סיום אמירת "מוריד הטל" המתייחסת לימי הקיץ ותחילת אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" המתייחסת לעונת החורף.

סיום שנה באלול ותחילת שנה בתשרי, סיום חשבון נפש של השנה שחלפה ופתיחת דף חדש לשנה החדשה. סיום תרדמת הקיץ של יצורים שונים והתעוררותם עם רדת הגשמים.  

סיום מחזור חיים של צמחים חד שנתיים וראשית הנביטה של זרעים עם בוא הגשמים. יש הנוהגים בסוף חג הסוכות להשתעשע במים, כדי לבטא שאין מחסור בהם גם במועד יבש זה, כי השנה שחלפה הייתה ברוכה. מנהג זה בא לשמח ולעודד את עובדי האדמה שבקרוב יתמלאו בורות המים וגשמי ברכה ירדו על פני האדמה.