הכרכומים הלבנים עם הכתמים הצהובים בבסיס העטיף, מסמלים את אור הנרות בלילות החשוכים של חנוכה. ימי החנוכה חלים בסוף חודש כסליו ובראשית טבת, שבהם אין אור ירח, כי הוא מופיע רק עם סהר דק. הכרכום החורפי פורח בסמיכות לחנוכה (דצמבר), כי הוא ממתין לגשמים המחלחלים לעומק האדמה ולימים הקצרים של החורף, עם מעט שעות אור.

כרכום חורפי הוא גיאופיט בעל פקעת חד שנתית השייך למשפחת האירוסיים.  מידי שנה מתפתחת פקעת חדשה בצד הפקעת הישנה שהתרוקנה מחומרי המזון שהיו בה. מהפקעת שבתוך האדמה מתפתח גבעול קצר המסתיים בפרח ריחני יחיד הנראה צמוד לפני הקרקע. כותרת הפרח דומה לצינור ומסתיימת בשש אונות שצבען לבן עם עורק ירוק עדין בצד הגב וכתם צהוב בחלקן הפנימי.

הכתמים הבולטים שבחלק הפנימי של האונות הפתוחות של הכותרת, מכוונים את החרקים אל מאגר הצוף ובתמורה הם מעבירים את האבקה. יש בפרח שלושה אבקנים בצבע כהה ועמוד עלי ארוך המתחיל מלמטה בשחלה תחתית ומסתיים כלפי מעלה  בצלקות זהובות המתפצלות לאונות רבות. כדי להימנע מהאבקה עצמית באותו הפרח, האבקנים ועמוד העלי על סעיפיו וצלקותיו אינם מבשילים באותו הזמן. 

הפרח הבודד יושב צמוד לקרקע  בניגוד לפרחי הרקפת והכלנית הנישאים על עוקץ ארוך והפורחים אחריו במשטחים גדולים. הכרכום פורח מאמצע נובמבר עד סוף דצמבר והאבקה ההדדית של פרחיו נעשית על ידי חרקים.  הביטוי העברי "נתכרכמו פניו" מתייחס לאדם שפניו הצהיבו מרוב כעס, בדומה לצבע הצהוב הבולט מכתמי האונות ומהצלקות הזהובות שבתוך פרח הכרכום. עליו הצרים הדומים לסרגל עם פס אורך לבן,  יוצאים רק אחרי הפריחה. 

הכרכום מוזכר רק פעם אחת בתנ"ך בספר שיר השירים (בפרק ד' י"ג י"ד), "שלחיך פרדס רימונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים, נרד וכרכום, קנה וקינמון". אפשר ליהנות מפריחתם במקומות פתוחים אל השמש, כמעט בכל חלקי הארץ : בכרמל, ברמת מנשה, בגליל, ברמת הגולן, בגלבוע, בשרון, בשפלה ובהרי ירושלים.

כסלו הוא השם הבבלי של החודש השלישי מתשרי והחודש התשיעי מניסן שהוא "ראש חודשים" על פי המקרא. בתלמוד הבבלי מסכת שבת דף כ"א כתוב: "בכ"ה בכסלו ימי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון" (ימי חנוכה שמונה הם, שאין להספיד בהם ואין  להתענות בהם).  אמרו חז"ל: "אם כל המועדים יהיו בטלים, חנוכה ופורים לא נבטלים", כי חנוכה ופורים ניתנו לישראל בזכות מעשיהם".

חודש כסלו מופיע פעמיים במקרא, בספר נחמיה ובספר זכריה. הקשת היא הסמל של חודש זה שיש בו גם גשם וגם קרני שמש הנשברות בטיפות המים כמו בפריזמה (מנסרה) ויוצרות קשת בענן. על פי ההיסטוריה , מרד החשמונאים והקשר לחנוכה היו בשנת 165 לפני הספירה, כלומר 235 שנה לפני חורבן בית שני, שארע בשנת 70 לספירה.

בתקופת התלמוד היו חכמים שנתנו לחורף רק חודשיים ימים כגון:  "חצי כסלו, טבת, וחצי שבט- חורף", ואחרים שחלקו את השנה בצורה סימטרית לארבעה רבעים: תקופת טבת, תקופת ניסן, תקופת תמוז ותקופת תשרי. חג האורים הוא החג הארוך ביותר מבין מועדי ישראל ומסמל את קצם של הימים הקצרים ותחילתם של הימים ההולכים ומתארכים. שמאי אומר: ביום הראשון של חנוכה מדליקים שמונה נרות ומכאן והלאה זה פוחת והולך והלל אומר שמדליקים נר אחד בלילה הראשון ומכאן והלאה זה עולה עד ליום השמיני. מועד החג מקביל לעתים ליום הקצר ביותר בשנה שהוא ה 21 בדצמבר (עשר שעות אור וארבע עשר שעות חושך).

כסלו וטבת הם חודשי השלכת בעצים הנשירים בחורש הטבעי וחנוכה מסמל את ראשית החורף הקר והגשום בארץ ישראל. גשמי חשוון וכסליו כבר הנביטו את זרעי הבר ואת זרעי הדגן, והשדות החליפו את צבעם מחום לירוק. בכל מקום מבחינים בין גיאופיטים המוציאים פרחים לפני העלים ואחרים המוציאים עלים לפני הפרחים. למשל הפורחים קודם הם: חצב וחבצלת, כדן קטן פרחים, בן חצב סתווני, סתוונית היורה, כרכום חורפי, חלמונית גדולה ועוד. החלק האחר שמוציא קודם עלים ואחר כך פרחים הם: רקפת, כלנית, עירית, נרקיס, נורית ועוד.