הרימון הוא אחד משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל (דברים ח' 8). זהו עץ או שיח גבוה ממשפחת הרימוניים, שפריו מבשיל לקראת תשרי והוא נשמר על העץ עד סוף חג הסוכות. הפרי עטוף בקליפה עבה ובתוכו יש גרגרים (שבתוכם זרעים) הערוכים במגורות המופרדות בקרומים דקים. אומנם עץ הרימון אינו נותן ריח, אולם יש לו פרי יפה עם כתר על הראש. בשיר השירים הרעיה נמשלת לפרדס רימונים עם פרי מגדים (פרק ד' 13). המרגלים הביאו איתם מארץ כנען רימונים, תאנים וענבים כדי להראות שהארץ טובה ופורייה. "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים וישאוהו במוט בשניים ומן הרימונים ומן התאנים (במדבר יג' , כג').

הרימון מופיע בהרבה פסיפסים עתיקים בארץ בגלל יופיו הדקורטיבי. בראשית המאה העשרים גידלו בארץ אלף דונם עצי רימון מזנים מקומיים והבריטים הכניסו לארץ את הזן הקליפורני החמצמץ "וונדרפול" והגדילו את שטחי המטעים.

בשנות השבעים עשו מחקר בנוה יער עם הרבה ניסיונות גידול של זני רימונים שונים שהם אספו בכל חלקי הארץ. היום מגדלים 6000 דונם של זנים מתוקים וזנים חמוצים (מהנגב עד לגליל) שמהם יש יבול של 9000 טון.

הזן המרשים ביותר שיש בהרבה גינות ובמטעים הוא "ראש פרד" בעל פרי גדול שגרגריו ענקיים ומתוקים. מגדלים גם עצי רימון רבים עם פרי חמוץ מתוק וגם שיחי רימונים נמוכים עם פרות קטנים שאינם למאכל אלא רק לנוי.

מיץ הרימון ידוע בערך התזונתי והבריאותי הרב שבו והוא עשיר בויטמינים, במינרלים ובפחמימות (הוא מכיל 80% מים, 16% סוכר, ובמאה גרם יש 60 קלוריות), גם מקליפתו מכינים תרופות. למיץ הרימונים הטבעי יש ביקוש רב בעולם הרפואי ואפשר לשמר אותו בקירור לחודשים רבים. גם גרגרי הרימון משתמרים לאורך זמן כשהם עטופים בקליפה העבה של הפרי.

עצי הרימון נוחים לגידול בגינות הפרטיות גם באזור הסלעי והגירי של גבעות הגליל התחתון המערבי, רק שצריך להשקותם בקיץ ולגזום אותם בהיותם בשלכת בסוף החורף. אם מופיעים כנימות עלים בראשית הלבלוב באביב, אין צורך להשתמש בשום כימיקלים רעילים, אפשר פשוט "לשטוף" את העלים ברסס מים בעזרת צינור ולחזור על זה מספר פעמים. לעתים הפרי נתקף במכת שמש או שהפרי מתבקע , הציפורים מנקרות בקליפת הפרי ואוכלות את גרגריו ובכל זאת נשארים עדיין מספיק רימונים שלמים ויפים למגדל החובב שיש בגינתו כמה עצי רימון.