על פי המקרא, אנו מצווים לחגוג את החגים החקלאיים ( שלושת הרגלים), במועדים קבועים בשנה, כל חג בעונתו. חג הפסח, בחודש האביב שהוא ניסן, שבועות הוא חג הקציר, שנחוג חמישים יום אחרי פסח, וסוכות שהוא חג האסיף, נחוג בסוף השנה החקלאית ובראשית הסתיו.

הלוח העברי המקורי היה לוח ירחי, שבו 354 ימים בשנה. כלומר קצר ב 11 יום מהלוח השמשי המונה 365 יום. על מנת ששלושת החגים החקלאיים יחולו תמיד באותה העונה, החכמים יצרו לוח ירחי – שמשי, שבו יש שבע שנים מעוברות (פעמיים אדר), במחזוריות של תשע עשרה שנה. 

המקורות לחגים במועדם: "שמור את חודש האביב...כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוהיך ממצרם.." (דברים ט"ז, א'). "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חיטים" (שמות ל"ד, כ"ב). "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגורנך ומיקבך (דברים, ט"ז, י"ג). "את חג המצות תשמור...למועד חג האביב" (שמות כ"ג, ט"ז .  שמות ל"ד, י"ח). "שמור את חודש האביב ועשית פסח" (דברים ט"ז, י"ג)."וחג האסיף בצאת השנה" (שמות כ"ג, ט"ז).

על פי התורה, חודש האביב הוא חודש הבשלת השעורה כמו שכתוב:"כי השעורה אביב" (שמות ט', ל"א). חודש האביב מתייחס לניסן, שהוא חודש יציאת מצרים ולא לעונת האביב שלא הייתה קיימת במובן של היום. "היום אתם יוצאים בחודש האביב" (שמות י"ג, ד'). "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' " (דברים ט"ז, א).  

החגים והמועדים הנהוגים היום, מוזכרים בחלקם בתורה, חלקם צמחו במהלך ההיסטוריה  וחלקם נוספו אחרי הקמת  מדינת ישראל. המילה חג נולדה בעקבות העלייה לרגל לירושלים בחגי שלושת הרגלים, שבהם היו חגים בבית המקדש. שאר הימים הטובים הנקראים מועדי ה', הם יום התרועה באחד בתשרי (שנקרא מאוחר יותר ראש השנה) וכן יום הכיפורים. במהלך ההיסטוריה של עם ישראל, נוספו גם מועדים אחרים, כמו חנוכה, פורים, ט"ו באב, ל"ג בעומר ט"ו בשבט ועוד.

בתקופת המקרא, רוב גידולי השדה של עובדי האדמה (בקרב עמי האזור השחון), הסתמכו על הגשמים העונתיים שירדו בעיקר בחורף. הם קבעו את ראש השנה בתחילת ימי הגשמים בסתיו והתפללו בחלקם ל"בעל" שיוריד מטר בעונתו. מכאן שחקלאות "בעל" מתבססת רק על מי הגשמים (בלי השקיה).

באזורים שבהם החקלאות הייתה בהשקיה כגון, בגדות הנילוס (במצרים) ולאורך הפרת והחידקל (בבבל), שם חל ראש השנה בראשית האביב. גם במקרא נקבע החודש הראשון של השנה לתחילת האביב, כמו אצל עובדי אדמה שגידלו את גידולי השדה בהשקיה (שלחין), אף על פי שארץ ישראל היא חצי מדברית, ללא נהרות ענק כמו במצרים ובבבל. החגים החקלאיים והעבודות החקלאיות נקשרו יחדיו במקרא. שבועות הוא חג הקציר, "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג ט"ז).

"וחג השבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים" (שמות ל"ד, כ"ב).סוכות הוא חג האסיף, "וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה". אמנם פסח אינו נקשר לתקופה חקלאית באופן ישיר, אך מחג הפסח סופרים שבעה שבועות "מהחל חרמשׁ בקמה" (דברים ט"ז, ט'). מלבד הקשר החקלאי, יש הדגשה על יציאת מצרים והפיכת בני ישראל לעם. "את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות כאשר ציוויתיך למועד חודשׁ האביב כי בו יצאת ממצרים..." (שמות כ"ג, ט"ו). גם חג הסוכות נזכר פעם אחת בקשר ליציאת מצרים, "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוהכם" (ויקרא כ"ג, מ"ג). 

נוסף לחגים שנקבעו בתורה, חכמים קבעו ימים טובים כגון, "פורים", על פי האירועים ההיסטוריים שהיו ליהודים בממלכת פרס, "חנוכה" על פי האירועים שהיו בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל, בימי מרד  המכבים, ט"ו בשבט נקבע כראש השנה לאילנות ול"ג בעומר מזכיר את תלמידי רבי עקיבא ואת רבי שמעון בר יוחאי. 

תעניות: בעשרה בטבת, התחיל מצור הרומאים על ירושלים. צום נקבע לזכר הריגתו של מנהיג בישראל, בשם גדליה בן אחיקם (צום גדליה). בשבעה עשר בתמוז, הובקעה חומת ירושלים על ידי הרומאים. נקבעה תענית אסתר, לזכר צום אסתר והעם היהודי שהיה נתון בסכנה בממלכת פרס. בתשעה באב, נחרב בית המקדש הראשון והשני. מועדים אחרונים שנקבעו הם, יום הזיכרון לשואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות להקמת מדינת ישראל.