כאשר הניצנים נראו בארץ והפרחים כיסו הרים שדות וחורשים, התעורר ויכוח ביניהם מי הפרח היפה מכולם. כל צמח טען שפרחיו יפים וריחניים ומשמחים את לבו של האדם. הם בחרו נציגים לוועד הצמחים כדי להחליט את מי להכתיר כמלכת הפרחים. מאחר שעצי החורש  נבחרו לשפוט בתחרות היופי, הם לא יכלו להשתתף בעצמם. חוץ מהם, כל פרחי הבר יכלו להשתתף בתחרות, ללא הבדלים בצבע, בגובה או בעונת הפריחה.

הצמחים הופיעו במלוא פריחתם בזה אחר זה לפני חבר השופטים, במהלך כל עונות השנה. מבין הפרחים האדומים הגיעו לתחרות: נורית אסיה, כלנית מצויה, צבעוני ההרים ופרג מצוי.

מהפרחים הכחולים הופיעו: תורמוס ההרים, עולש מצוי, קיפודן מצוי ועדעד כחול. מהלבנים באו: חצב מצוי, נץ החלב, תגית מצויה וחבצלת החוף. מהצהובים הגיעו: חלמונית גדולה, חרצית עטורה, נר הלילה החופי וציפורני חתול. מהורודים באו: סתוונית היורה, רקפת מצויה, כרמלית נאה ולוטם שעיר. הפרחים בצבעים המגוונים של לבן וצהוב, החליטו אף הם להשתתף בתחרות: קחוון מצוי, לוטם מרווני, נרקיס מצוי וכרכום חורפי. היו שם גם פרחים בצבעי חום- ארגמן ואדמדם כהה, של לוף ארץ ישראלי, דבורנית הדבורה, שפתן מצוי, לוענית מצויה, וכן פרחים בצבעי ארגמן סגול ושחור של האירוסים.

מועמדים רבים היו ראויים לתואר הנכסף ולשופטים היה קשה מאוד להחליט מי תהיה מלכת הפרחים.

לכן הם בחרו בעשרה צמחים פורחים, שחלקם מוכרים ואהובים על בני אדם וחלקם נדירים, אך מדהימים את כול מי שרואה אותם בבית גידולם הטבעי. אף על פי שהחצב לא נבחר בין עשרת הזוכים, ניתן לו מקום כבוד בין הפרחים שעליהם נכתבו שירים רבים ובכול שנה הוא מבשר בדייקנות את בוא הסתיו.

הצמחים שנבחרו, ממקום ראשון עד מקום עשירי :  

חלמונית גדולה – Stembergia clusiana    

החלמונית מבקרת אותנו כל שנה בסתיו והיא מגיעה לשיא פריחתה בחודש נובמבר. זהו צמח נדיר בארץ שריכוזיו נראים לאורך בתת הספר ובמקומות מועטים באזור הים תיכוני. לחלמונית (גיאופיט) יש בצל באדמה, היא שייכת למשפחת הנרקיסיים, ופרחיה הענקיים בולטים מרחוק בצבע צהוב חלמוני. הפרחים חסרי עלי גביע (בעלי עטיף פשוט), חסרי עמוד תפרחת ופורחים במקובץ כשהם צמודים לאדמה. עלי הכותרת הצהובים נפתחים ביום ונסגרים עם רדת החשכה.

מיתוך הפרח בולטים שישה אבקנים ועמוד עלי אחד. לאחר תום הפריחה בראשית דצמבר, הפרחים נובלים ואז מתחילים לצאת העלים ישר מהבצל שבאדמה. החלמונית גדלה במקבצים גדולים, רק במקומות אחדים בארץ, כגון: רמת בגולן, הגליל המזרחי, הר מירון, הר תבור, הרי הגלבוע, הרי יהודה והר הנגב.    

אירוס הגלבוע – Iris haynei

בראשית האביב, בין פברואר לאפריל, פורחים האירוסים על הגלבוע ובפרט בהר ברקן. בשטח הבתה הפתוח שבראש ההר, גדלים אירוסים במקבצים צפופים, במרבד רחב ידיים. לאירוס הגלבוע יש קנה שורש באדמה, שממנו יוצאים הרבה גבעולים צפופים ומכול גבעול יוצא רק פרח אחד. במרכז הפרח יש פתח כהה המוביל לאברי הרבייה, שהם האבקנים, העלי עם הצלקת בראשו והשחלה בבסיסו. ההאבקה נעשית על ידי חרקים ובמיוחד על ידי דבורים.

לאחר ההפריה, נוצר פרי שבתוכו יש זרעים. בכול זרע יש בלוטה שומנית המושכת אליה נמלים. הנמלים מעבירות את הזרעים רחוק מצמח האם אל הקן, ועל ידי כך הן עוזרות בהפצת הזרעים. האירוס מתרבה בדרך וגטטיבית על ידי קנה השורש ובדרך גנרטיבית על ידי הזרעים.     

גביעונית הלבנון – Fritillaria libanonica

גביעונית הלבנון הוא צמח גיאופיט בעל בצל חד שנתי ושייך למשפחת השושניים. חלקם של עלי הגביעונית פרושים על האדמה בצורת שושנת עלים וחלקם מסודרים לאורך הגבעול שאורכו מגיע לחצי מטר. על הגבעול מסודרים בצורה מסורגת קרוב לעשרים פרחים דמויי גביעים או פעמונים, הנטויים כלפי מטה.

לפרח יש שישה עלי כותרת המסודרים כמו פעמון שצבעם צהבהב עם עורקים כהים. קודם מופיעים העלים בסוף ינואר ובראשית פברואר ואחרי כן עולה הגבעול שעליו מסודרים הפרחים. גביעונית הלבנון הוא צמח די נדיר הגדל בצפון הארץ הגשום, אינו בולט בין צמחי הבתה והחורש ופריחתו נמשכת עד חודש אפריל.

צבעוני ההרים – Tulipa systole

 הצבעוני הוא גיאופיט ממשפחת השושניים, בעל בצל חד שנתי הנמצא עמוק באדמה. בראשית האביב מופיעים העלים ורק אחר כך צומח גבעול לגובה של 40 ס"מ ובקצהו נמצא פרח אדום יחיד. בבסיס עלי הכותרת האדומים יש כתם שחור והפריחה נמשכת מחודש מרץ עד אפריל. לאחר ההאבקה וההפריה נוצר פרי שהופך להלקט יבש ובו זרעים רבים הנפוצים על ידי הרוח. 

דבורנית הדבורה – Ophrys apifera

צמח הדבורנית הוא גיאופיט השייך למשפחת הסחלביים. גובהו מגיע עד 60 ס"מ ויש לו תפרחת בת ארבעה עד עשרה פרחים. הצבעים הבולטים בפרח הם חום כהה, עם ורוד סגול. צמח זה נפוץ בעיקר באזור הצפוני של הארץ הלח באקלים הים תיכוני. הפריחה נמשכת מחודש מרס עד מאי בחורשים, בגריגות ובבתות על מגוון של קרקעות.

כלנית מצויה  - Hymenocarpos circinnatus  

הכלנית שייכת למשפחת הנוריתיים,  בעלת פקעת רב שנתית, ונפוצה במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובספרד. הפריחה של הכלניות היא מחודש שבט עד ניסן (מסוף ינואר עד חודש מרץ). הצבע האדום של פרחי הכלנית הוא הבולט  ביותר בארץ.  אולם בזמן שבדרום הארץ נפוצות רק כלניות אדומות, בצפון הארץ נפוצות כלניות שצבעים שונים כגון אדום, סגול לבן, וורוד. כנראה שבאקלים יבש עם מעט משקעים, עם הרכב הקרקע כזה ולחות אוויר מועטה, גדלות הכלניות האדומות בלבד. הכלניות הרב צבעוניות, גדלות בצפון הארץ שם התנאים מתאימים להן ואינן מדרימות לאזורים המדבריים.  ההאבקה בפרחי הכלניות נעשית בעזרת הרוח וגם על ידי חרקים.

בכרמל, בגליל ובגולן, בחברת הצומח של אלון מלוי ואלה ארץ ישראלית אפשר לראות כלניות בכל הצבעים. הצבעים (הפיגמנטים) של עלי הכותרת נמצאים מומסים במוהל התאים. הכלניות שאינן אדומות, מקדימות את פריחתן בחורף בימים הקרים לפני פריחת האדומות, ממתינות לימים היותר חמימים של האביב. הכלנית פורחת לאורך של כמה שבועות, הפרח מסוגל להיסגר ולהיפתח (רק בפרחים הצעירים) על פי תנאי מזג האוויר ועלי הכותרת שלו גדלים עם הזמן.

אין האבקה והפריה עצמית בפרחי הכלנית כי ההבשלה של אברי הרבייה שלהם אינה נעשית באותו הזמן. הבשלת החלק הנקבי (הצלקת העלי והשחלה) מקדים את הבשלת החלק הזכרי ( האבקנים). פרח כזה נקרא פרוטוגני, מכאן שיש הפריה הדדית בין הפרחים. בפרחי הכלניות אין צוף, אולם יש בהם הרבה אבקה המושכת חרקים מאביקים, בפרט חיפושית בשם זבלית הפרחים. יש חרקים המבקרים רק בפרחי כלניות אדומות וחרקים אחרים מבקרים בפרחים צבעוניים אחרים.

רקפת מצויה – Cyclamen percicum

שלושה שבועות נמשכת פריחתו של פרח יחיד, אולם פריחת השדה במלואו נמשכת מינואר עד ראשית אפריל. גבעול הרקפת כפוף בקצהו והוא נושא פרח הפוך שראשו כלפי מטה. הסיבה לכך היא, הגנה על אברי הרבייה שבתוך הפרח מפני הגשם. כדי שהחרקים ימצאו את הכניסה לפרח לשם האבקתו, הפרח מצויד בטבעת בצבע סגול, הבולטת מרחוק ומכוונת את החרקים אל הפתח שבראש הפרח ההפוך. בניגוד לפרחים אחרים הנפתחים ביום ונסגרים בלילה (כלניות), פרחי הרקפות נשארים פתוחים במהלך כול זמן הפריחה.

הרקפת היא גיאופיט בעלת פקעת רב שנתית (כמו הכרכום והסתוונית), המכילה מזון רב וגם רעל ציקלמינין, כדי שבעלי חיים לא ינגסו בה.

הפקעת נמצאת בתרדמה במשך החודשים היבשים של השנה ומתעוררת לפעילות לאחר רדת הגשמים החזקים הראשונים של החורף. היא שייכת למשפחת הרקפתיים שפרחיהם היו עשויים פעם מעשרה אבקנים בשני דורים, אולם חמישה אבקנים שהיו בדור החיצוני התנוונו ונעלמו בפרח. נשארו רק חמשת האבקנים שבדור הפנימי מול עלי הכותרת. מכאן שפרח הרקפת של היום מורכב מחמישה עלי גביע, חמישה עלי כותרת וחמישה אבקנים בדור הפנימי. בזמן הגשמים ישנם חרקים המוצאים מחסה בתוך הפרח ההפוך.

השחלה המופרית, מתפתחת להלקט עם זרעים רבים , הנפתח כשהוא בשל והזרעים מתפזרים. טרף העלה דמוי הלב בגוונים של סגול, יושב על פטוטרת ארוכה היוצאת מגבעול קצר. הרקפות נפוצות מאוד בצל, בין עצי החורש, על מצוקים ובין שיחי בתה בכול מזרח הים התיכון. היום יש זנים רבים של רקפות בני כלאיים בגוונים שונים, שמגדלים בתרבות בגינות הנוי.

נרקיס מצוי – Narcissus tazetta

הנרקיס הוא גיאופיט בעל בצל רב שנתי השייך למשפחת הנרקיסיים.  העלים יוצאים לפני יציאת עמוד התפרחת שגובהו חצי מטר. הגלדים החיצוניים בבצל מתרוקנים ממזונם בעונה אחת ומתייבשים לאט. בפנים הבצל  מופיעים גלדים מעובים מלאי מזון המהווים את הבצל החדש של העונה (שנוצר מניצן). מכאן שכול הגלדים הנוצרים בשנה אחת, מתרוקנים בשנה השנייה ואפשר לראות את הבצל הישן ביחד עם הבצל החדש (זה נקרא בצל רב שנתי).

גלדי הבצל החדש, נוצרים מעל לבסיס הגלדים של השנה הקודמת. על מנת שהבצל יישאר באותו המקום ולא יעלה מעל פני האדמה הוא מצויד בשורשים מתכווצים המושכים את הבצל כלפי מטה. עלי הנרקיס הרכים עטופים בחותלת קרומית המגנה עליהם כאשר הם בוקעים מתוך האדמה. הנרקיס המצוי פורח בחודשי ינואר- פברואר באדמות ביצה ובין סלעים בהרים באזור הים התיכון.

הפרחים הלבנים והריחניים של הנרקיס, מכילים שישה אבקנים, שחלה תחתית ואינם נסגרים בלילה. ריכוזים צפופים של נרקיסים אפשר לראות בתל אנפה, בנחל אלכסנדר, על רכסי הכורכר שבשרון, בערוצי הנחלים של צפון הנגב ובעוד מקומות.

תורמוס ההרים – Lupinus pilosus        

 תורמוס ההרים (שנקרא קודם תורמוס כחול), הוא הצמח הבולט במרבדי הפרחים הכחולים בראשית האביב. הוא גדל בקרקעות גיריות, רנדזינה, בזלת, ובתלים עתיקים שיש בהם אדמת חורבות עם חומר אורגני. זהו צמח חד שנתי עם עלים מאוצבעים, גבעולו השעיר מגיע לגובה של חצי מטר וזמן פריחתו מסוף פברואר עד אפריל. עלי הכותרת של הפרח צבעם כחול ובמרכז המפרש של הכותרת יש כתם לבן ההופך לאדום- ורוד לאחר ההאבקה.

תוך כדי הליכה בשדה אפשר מיד להבחין בין הפרחים הצעירים (שלפני ההאבקה) שצבעם כחול לבן ובין אלו שאחרי ההאבקה שצבעם כחול ואדום.

הדבורים אינן טורחות לבקר בפרחים שצבעם התחלף מלבן לאדום ולבזבז אנרגיה לשווא כדי לגלות שאין בהם אבקה. בפרחים אלה כבר בקרו הדבורים מקודם, אספו את אבקת הפרחים ונעשתה בהם האבקה. מכאן ששינוי הצבע בפרח התורמוס הוא תוצאה של האבקתו וגילו. בפרחי התורמוס אין צוף ולכן החרקים (בעיקר הדבורים) נמשכים לשפע האבקה וניזונים ממנה כי היא עשירה  בחלבונים. תורמוס ההרים גדל בשדות בור פתוחים ומוארים, על הרים וגבעות במרבדים צפופים ורחבים.

העלים עוקבים אחר תנועת השמש במסעה בשמים לאורך כול שעות היום ומפנים את הטרף השטוח והרחב שלהם אל השמש כדי לקלוט את מירב הקרינה הנחוצה לתהליך הפוטוסינתזה. לאחר הפריית הפרח, מתפתח מהשחלה פרי שהוא תרמיל שעיר שבו יש זרעים גדולים ומרים המכילים חומר רעיל בשם לופולין. כול החלקים של תורמוס הבר אינם נאכלים על ידי בעלי חיים או על ידי האדם בגלל מרירותם ורעילותם. הזרעים נופלים על האדמה ונובטים בשנת הגשמים הבאה ואפשר להבין מדוע תורמוסי הבר הולכים ומרחיבים את שטחי תפוצתם מידי שנה.

מבין פרחי הבר של ארץ ישראל יש מעטים בעלי צבע כחול כמו זה של תורמוס ההרים. אולם יש פרחים בעלי צבעים המתקרבים לכחול סגול כגון: עכנאי יהודה, מקור החסידה הגדול, מרגנית השדה (תכולה), כדן, קיפודן, עולש מצוי, עדעד כחול ועוד.

כרכום חורפי – Crocus hyemalis

כרכום חורפי הוא גיאופיט בעל פקעת חד שנתית השייך למשפחת האירוסיים.  מידי שנה מתפתחת פקעת חדשה בצד הפקעת הישנה שהתרוקנה מחומרי המזון שהיו בה. מהפקעת שבתוך האדמה מתפתח גבעול קצר המסתיים בפרח ריחני יחיד הנראה צמוד לפני הקרקע. כותרת הפרח דומה לצינור ומסתיימת בשש אונות שצבען לבן עם עורק ירוק עדין בצד הגב וכתם צהוב בחלקן הפנימי. הכתמים הבולטים שבחלק הפנימי של האונות הפתוחות של הכותרת, מכוונים את החרקים אל מאגר הצוף ובתמורה הם מעבירים את האבקה.  בפרח יש שלושה אבקנים בצבע כהה ועמוד עלי ארוך המתחיל מלמטה בשחלה תחתית ומסתיים כלפי מעלה  בצלקות זהובות המתפצלות לאונות רבות.

על מנת להימנע מהאבקה עצמית באותו הפרח, האבקנים ועמוד העלי על סעיפיו וצלקותיו אינם מבשילים באותו הזמן.  הפרח הבודד יושב צמוד לקרקע  בניגוד לפרחי הרקפת והכלנית הנישאים על עוקץ ארוך והפורחים אחריו במשטחים גדולים. הכרכום פורח מאמצע נובמבר עד סוף דצמבר והאבקה ההדדית של פרחיו נעשית על ידי חרקים.  הביטוי העברי "נתכרכמו פניו" מתייחס לאדם שפניו הצהיבו מרוב כעס, בדומה לצבע הצהוב הבולט מכתמי האונות ומהצלקות הזהובות שבתוך פרח הכרכום. עליו הצרים הדומים לסרגל עם פס אורך לבן,  יוצאים רק אחרי הפריחה. 

הכרכום מוזכר רק פעם אחת בתנ"ך בספר שיר השירים (בפרק ד' י"ג י"ד), "שלחיך פרדס רימונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים, נרד וכרכום, קנה וקינמון". הכרכומים הם צמחים מוגנים שאסור לקטוף את פרחיהם ואסור לאסוף את פקעותיהם מתוך האדמה. אפשר לראותם כמעט בכל חלקי הארץ (במרווחים הפתוחים הפונים לשמש), בכרמל, ברמת מנשה, בגליל התחתון, בגליל העליון, ברמת הגולן, בגלבוע , בשרון, בשפלה ובהרי ירושלים.