אפשר לסייר בעתיקות בית שערים בכל עונות השנה ובכל מזג אוויר. בית שערים הייתה עיירה יהודית בתקופת המשנה והתלמוד (במאה השנייה, השלישית והרביעית), שבהן הם חצבו מערות קבורה בגבעה הקרטונית ויצרו עיר מתים (נקרופוליס). אפשר למצוא בתוך המערות, סרקופגים (ארונות קבורה מאבן גיר) מעוטרים בסמלים יהודיים כגון לולב ואתרוג, שופר, מנורת שבעת הקנים וכתובות בעבריות ויש סרקופגים שעליהם חרוטים תבליטים גיאומטריים, דמויות של בעלי חיים וכתובות ביוונית ובארמית. אחרי חורבן ירושלים ובית שני בשנת 70 לספירה, עבר המרכז היהודי (הדתי – מדיני) מירושלים ליבנה, שם הקים רבי יוחנן בן זכאי את הסנהדרין.

מאוחר יותר, נדד מרכז זה מיבנה לאושא אשר בגליל התחתון אף על פי שטבריה וציפורי היו ערים גדולות בהרבה. באושא חי רבי יהודה בן בבא בזמן מרד בר כוכבא (בשנת 135 לספירה), שם הוא הסמיך תלמידים כרבנים לאחר שהרומאים הרגו את רבי עקיבא ותלמידיו ולאחר כשלון המרד. אדריאנוס קיסר הטיל גזרות דתיות קשות על היהודים שחיו בארץ ישראל כעונש על המרד. באותן השנים היה אסור להסמיך תלמידים כרבנים, אסור ללמוד תורה ועוד גזרות רבות, שהתבטלו בשנת 138 לספירה על ידי הקיסר אנטונינוס ששלט אחרי אדריאנוס.

בשנים אלו עברה הסנהדרין מאושא לשפרעם (שתי עיירות יהודיות שכנות) ושנים לאחר מכן העביר רבי יהודה הנשיא את הסנהדרין לבית שערים. בעיירה זו, השלים רבי יהודה הנשיא את עריכת המשנה (שישה סדרי משנה) בשנת 200 לספירה והיה נשיא הסנהדרין. בהיותו חולה, הוא עבר מבית שערים לציפורי (שבה היה אוויר טוב) והסנהדרין עבר עמו לשם, עד שנפטר בשנת 220 ונקבר בבית שערים.

באותה מערה, נקברו לידו אשתו ובניו, רבי גמליאל ורבי שמעון. מערות הקרטון בבית שערים הפכו לאתר קבורה מבוקש על ידי יהודים מכל העולם של אז, משום שחרבה ירושלים ולא הייתה נגישות להר הזיתים ומשום שרבי יהודה הנשיא שהיה נערץ בכל קהילות ישראל קבור כאן. רבנים ויהודים עשירים, בקשו להיקבר באותה העיירה ובאותה המערה שבה הוא קבור.

באמצע המאה הרביעית לספירה (בשנת 352 ), נחרבה בית שערים על ידי הרומאים ובתקופה הביזנטית היא עוד הייתה מיושבת זמנית עד שנחרבה, נעזבה ונשכחה מאז. במאה התשע עשרה, הוקם על הגבעה כפר ערבי קטן בשם שייך אבריק, שממנו נשאר קבר עם שתי כיפות עגולות, ובו קבור צדיק מוסלמי (שייך) שחי אז בכפר.

אלכסנדר זייד, התיישב עם משפחתו על גבעות שיך אבריק בשנת 1926 ושמר על קרקעות קק"ל שנרכשו בסביבה זו. מספרים שזייד גילה במקרה, פתח צר של אחת המערות שהיו קבורות מתחת לאדמה מאז שנעזבו.

בשנות 1936 – 1940 חפר בבית שערים הארכיאולוג בנימין מזר וחשף חלק מהן. בשנות החמישים נמשכו החפירות על ידי אנשי האוניברסיטה העברית, שבסופן התגלתה עיר מתים שלמה, עם מערות קבורה רבות, מלאות סרקופגים וגלוסקמאות. בשטח הכפר הקדום, התגלו שרידי בית כנסת, בניין רחב שבודאי שימש את הסנהדרין, מבנים ציבוריים, בית בד, מפעל זכוכית ומערות רבות לא נפתחו עדיין לקהל. לאחר שמסיירים בכמה מערות ובמוזיאון הנמצא באחת מהן, עולים ברגל לגבעת שיך אברק, עד לפסל הברונזה של אלכסנדר זייד רוכב על סוס. מהפסגה, צופים על שדות עמק יזרעאל, על הר הכרמל ועל יערות אלוני התבור המכסים את גבעות טבעון.

בתקופת המאורעות של שנות  1938 – 1939 , נבנו ברחבי הארץ  ישובי חומה ומגדל שסיפקו הגנה לחלוצים נגד התקפות פתע של פורעים. בשנת 1938 יצא אלכסנדר זייד מביתו בשעות הערב והוא נרצח במארב שטמן לו אחד מתושבי הכפר השכן.

במלאת שנה למותו של השומר האגדי זייד, נערכה אזכרה בביתו והגיע המשורר אלכסנדר פן, שהקריא שיר שכתב לזכרו. שם השיר היה  "על גבעות שיך אבריק" שהתחיל כך: אדמה אדמתי, רחומה עד מותי, רוח רב חרבוניך הרתיח, רוח רב הרתיח. ארשתיך לי בדם שאדם ונדם, על גבעות שיך אבריק וחרתיה....