שממית הבתים (Hemidactylus turcicus ), שייכת למחלקת הזוחלים ולמשפחת השממיתיים (Gekkonidae ), הכוללת 90 סוגים עם 780 מינים בכך העולם. בארץ יש 12 מיני שממיות בלבד. בתנ"ך היא מוזכרת רק פעם אחת, בספר משלי פרק ל' פסוק 28 : "שממית בידיים תטפס והיא בהיכלי מלך".

שממית הבתים היא לטאה קטנה הניזונה מחרקים, עכבישים ופרוקי רגליים למיניהם. היא רצויה מאוד במזרח אסיה ולא הייתה רצויה בקרב אוכלוסיית המזרח התיכון שחששו ממחלות שהיא עלולה להעביר וממזל רע.

היום אנו מודעים לתועלת הרבה שהיא מביאה בבתים בהפחתת אוכלוסיית החרקים המזיקים לאדם. היא נפוצה בכל אזורי הארץ מבאר שבע צפונה ויכולה להימצא גם מתחת לקליפות גזעי עצים, במיוחד איקליפטוסים.

אורך גופה הרך, כחמישה עשר ס"מ, צבעו בהיר והוא מכוסה כולו בקשקשים. בקצות אצבעותיה יש כריות הדבקה, שבאמצעותן היא נצמדת לקירות בתים, לתקרות ולסלעים. כאשר היא מותקפת, זנבה ניתק בקלות באמצע חוליה מיוחדת, וכך היא מצליחה להימלט על נפשה למקום מסתור.

חצי הזנב שניתק, ממשיך להתנועע, מושך את תשומת לבו של התוקף, וזה מאפשר לשממית להציל את עצמה. היא רואה היטב בחושך וצדה את טרפה בשעות הלילה. רוב הלטאות אינן משמיעות קול, אולם לשממיות יש קולות ייחודיים לכל מין. כשבוע אחרי הזדווגות הזכר עם הנקבה, היא מטילה שתי ביצים כדוריות זעירות, במקומות חבויים, מספר פעמים בשנה.

כעבור כחודשיים ימים, יוצאות מהביצים שממיות זעירות המסוגלות לדאוג לעצמן.  השממיות אינן דוגרות על הביצים וגם לא מטפלות בצאצאים כנהוג ברוב מיני הזוחלים.