בני אדם מגיבים בדרכים שונות על שינויי מזג האוויר ובעיקר על הטמפרטורה והלחות.  יובש רב או לחות גבוהה באוויר, עלולים להשפיע על מערכות הגוף, על מראה העור, על תפקודו והרגשתו הכללית של האדם ועל איכות סביבת חייו. טמפרטורות גבוהות, מלוות  בלחות יחסית גבוהה, מביאים לעומס חום כבד, שלעתים הוא בלתי נסבל.

בימים חמים, גופנו מצנן את עצמו באמצעות הפרשת זיעה מהעור והתנדפותה לאוויר. הזיעה מורכבת בעיקר ממים והתנדפותה לאדים, מורידה את הטמפרטורה של העור. כאשר הלחות היחסית באוויר גבוהה, הזיעה מתנדפת לאט וגם תהליך קירור העור מואט.  

אנשים שנשאלו (בסקר גדול) "איך משפיע עליהם מזג האוויר הקצי", ענו ברובם, שהלחות מעיקה יותר מהחום, אולם השילוב של שניהם, מגביר את עצמת המועקה וחייהם מתנהלים יותר לאט.

ביערות הגשם למשל, הלחות היחסית נעה בין 80 ל 90 אחוז, עם טמפרטורה שנעה בין 34 לבין 20 מעלות צלזיוס. יערות הגשם מהווים 6% מכלל שטח יבשות תבל, הם מספקים 50% של מיני הצמחים ובעלי החיים, מספקים לאטמוספרה 40% מהחמצן  ומפיקים מהם 25% מכלל התרופות המוכרות לנו היום. 

קיימת סכנה לגוף גם מאוויר יבש מאוד. זה יכול להיות באזור יבש, בבית מחומם ויבש בחורף, או בטיסות ארוכות. באוויר יבש, אנשים רגישים עלולים לדמם מהאף עקב התפוצצות נימי דם, הגוף עלול להתייבש, העור מגרד, השפתיים נסדקות ועוד. במצבים של יובש, צריך להרבות בשתייה ולהגן על העור. הלחות היחסית בטיסות הארוכות, יורדת לעתים עד 1% לכן יש לשתות לעתים קרובות.  

בתוך בית מחומם בחורף, רצוי להפעיל מכשיר אדים, כך שהלחות היחסית האופטימאלית בבית תנוע בין 30 ל 50 אחוז. בית סגור שהלחות בו גבוהה מהערכים האופטימאליים, מאפשר התרבות חרקים, קרדיות, עכבישים, עבשים, בקטריות ועוד.      

אנשים הסובלים מדלקת פרקים למשל טוענים, שהם רגישים מאוד לשינויי מזג אוויר  (טמפרטורה ולחות), אך השינוי עצמו (גם אם הוא קיצוני), אינו גורם לדלקת פרקים. 

לחות היא מידת הרטיבות באוויר, שיכולה להיות לחות מוחלטת, או לחות יחסית. לחות מוחלטת, היא כמות מוגדרת של אדי מים הנמצאת בכמות מוגדרת של אוויר (או בגזים אחרים), הנמדדת בגרמים במטר מעוקב אחד של אוויר. או כמות אידי מים ביחידת נפח של אוויר במצב של רוויה (100% לחות), שזה מקסימום האידים שהאוויר יכול להכיל.     

לחות האוויר משתנה, בהתאם ללחץ  הברומטרי ולטמפרטורה. לחות יחסית היא היחס (באחוזים), בין כמות אדי האוויר (בנפח ידוע ), לבין כמות האדים שהאוויר יכול להכיל באותו הנפח, במצב רוויה. היא גם כמות האדים באוויר בזמן נתון, שאינה מגיעה לרוויה (פחות מ 100% ),  או כמות האדים באוויר, בהשוואה לכמות האדים שהוא יכול להכיל באותה טמפרטורה.                                                                

ככל שהטמפרטורה גבוהה, יהיו יותר אדים באוויר (לא באזורים ארידים) ולהיפך. ככל שהטמפרטורה נמוכה, גובר קצב עיבוי אדי המים על קצב אידוים והלחות היחסית תהיה שונה מהמצב ההפוך. בכל טמפרטורה של אוויר, מתקיים שיווי משקל בין אידוי לעיבוי עד לרוויה.

הטמפרטורה והלחות היחסית בימי הקיץ, גבוהים מאוד במישור החוף, אולם בשעות הלילה כאשר הטמפרטורה יורדת, האוויר מגיע לרוויה והאדים העודפים מתעבים לטיפות טל. קיים יחס הפוך בין נפח האוויר, לבין הטמפרטורה הלחות והלחץ  האטמוספרי.

חום כמוס היא האנרגיה המושקעת בשינוי מצב צבירה מנוזל (מים) לגז (אידים), או אנרגיה הנפלטת בשינוי מגז לנוזל כאשר האידים מתעבים. למשל כאשר מחממים מים, הטמפרטורה עולה לחום מוחשי, אולם לאחר רתיחתם, הטמפרטורה לא משתנה. האנרגיה הנוספת שמשקיעים (בחימום) בזמן הרתיחה ומביאה לשינוי ממצב נוזל לגז (אידים), נקראת חום כמוס. כאשר אידי מים (גז) הופכים לטיפות טל (נוזל), משתחררת אותה אנרגיה (שהושקעה), בצורת חום כמוס.

ממוצע הלחות היחסית (באחוזים), משתנה באזורי הארץ  על פי עונות השנה, כגון:

בחורף: גליל עליון 65 - 90 , מישור החוף 50 – 90 , צפון הנגב 45 – 88 ,  אילת 30 - 65

באביב: גליל עליון 45 - 75 , מישור החוף 50 – 80 , צפון הנגב 30 – 80 , אילת 15 – 50  

בקיץ:  גליל עליון 30 - 65 , מישור החוף 65 – 85 , צפון הנגב 30 – 85 , אילת 12 - 42

בסתיו: גליל עליון 38 – 72 , מישור החוף  55- 85 ,  באר שבע 35 – 86 , אילת 24- 58