היתושים שייכים למערכת פרוקי הרגלים, גופם מכוסה כיטין, ברגליהם ובגופם יש פרקים ולבם נמצא בצד הגב. במערכה זו יש ארבע מחלקות: סרטנים, עכבישים, מרבי רגליים וחרקים (שאליה שייכים היתושים).

הסימנים המיוחדים למחלקת החרקים הם: גופם מורכב מראש חזה ובטן. בראש יש זוג מחושים, זוג עיניים ושלושה זוגות גפי פה. החזה מחולק לשלוש טבעות, כשבכל אחת מהן יש זוג רגלים (ביחד שש רגליים). לרובם יש שני זוגות כנפיים והבטן עשויה פרקים שביניהם יש חריצים.

כל החרקים נושמים דרך טרכיאות והמינים נפרדים (יש זכרים ונקבות). החרקים מתפתחים בתהליך של גלגול מלא (כגון דבורים, פרפרים, יתושים ועוד) או בגלגול חסר (כגון חגבים, חרגולים, גמלי שלמה ועוד).

ליתושים יש גפי פה המשמשים לעקיצה ולמציצה, מחושים ארוכים ומרובי פרקים, זוג כנפיים קדמיות מפותחות וזוג כנפיים אחוריות קטנות. זחלי יתוש מצוי (קולקס) מתפתחים בשלוליות החורף, במקווי מים מתוקים באביב ובקיץ, בביוב זורם ובמים עומדים. הזחלים מצוידים בשערות רבות העוזרות להם לנוע בתוך המים.

הם נושמים במים דרך העור וגם עולים מעל פני המים כדי לקלוט אוויר דרך שסתומים בפתח צינור הנשימה. הם ניזונים מחומרי רקב במים שאותם הם מקרבים בעזרת זיפי הפה. גולם היתוש אינו שקוע בתרדמה או במנוחה (כמו הגולם של פרפרים), הוא נמצא בתנועה במים, אך אינו צורך מזון. בחזהו יש שני צינורות נשימה שדרכם הוא שואף אוויר מבחוץ ובשעת סכנה, הוא שוקע במים.

בשלב הגולם הוא משלים את האברים החסרים, כגון גפי פה, כנפיים, רגליים, עיניים וכדומה. כאשר הגולם בשל להפוך לבוגר, הוא עולה על פני המים, גופו מתמלא אוויר ונפתח סדק בצורתT  בכיסוי הכיטיני של גבו וממנו יוצא בוגר (יתוש).

הוא יוצא עם כנפיים מגוללות והנשל הכיטיני משמש לו כעין סירה עד שעורקי כנפיו מתמלאים אוויר ואז הוא עף. ליתוש זכר יש מחושים מפותחים משל הנקבה. צינור המציצה והעקיצה של הנקבה מצויד בארבעה זיפי עקיצה חדים. הם מנקבים את   העור ומחדירים את הצינור לתוך כלי דם על מנת למצוץ דם. אנזימים מיוחדים ברוק, מונעים קרישת דם וזה מקל על שאיבת דם בצורה נוזלית. הנקבה זקוקה לחלבוני הדם ליצירת ביציה, אך לזכר אין זיפי עקיצה כי הוא ניזון מצוץ פרחים בלבד. ההטלה נעשית בגושים, של מאות ביצים, הצפים על פני המים.

יתושי אנופלס שהעבירו את חיידקי המלריה מאנשים חולים לבריאים, הוכחדו לאחר יבוש הביצות בארץ ישראל. יחד איתם נעלמה גם מחלת המלריה (קדחת) שהפילה חללית רבים בין החלוצים. מדי פעם הם מופיעים שוב באזורנו ורצוי לפקוח עליהם עין באופן מתמיד. ההבדל החיצוני בין יתוש מצוי (קולקס) לבין יתוש אנופלס, הוא באופן עמידתם. יתוש קולקס עומד מקביל למקום עמידתו, ויתוש אנופלס עומד כשראשו מטה וקצה בטנו כלפי מעלה, בזוית של 45 מעלות. זחל הקולקס נצמד לפני המים רק בצינור הנשימה וכל גופו שקוע במים. זחל האנופלס נצמד עם כל גופו במקביל לפני המים כי הוא חסר צינור נשימה.

יתוש הקדחת (אנופלס), חי במקום שיש בו מים נקיים, בניגוד לקולקס שחי במים עכורים. הנקבה של האנופלס אינה מטילה את ביציה בגושים גדולים, אלא בקבוצות קטנות. בכל ביצה יש שתי שלפוחיות אויר המאפשרות לה לצוף על פני המים.

יתוש אנופלס מעביר את חיידקי "פלסמודיום הקדחת" מאדם חולה לאדם בריא. בדם אדם נגוע, החיידק הורס את כדורית הדם האדומה ומפריש לדם חומרי רעל, הגורמים לעליית חום הגוף. בהתרבות אל מינית של החיידק, הוא מתחלק לעשרים וארבעה טפילים, החודרים לכדוריות דם אדומות חדשות ובולעים את תוכנן. לצורכי רבייה מינית, נוצרים בדם מיקרו-גמטוציטים (זכריים) ומקרו-גמטוציטים (נקביים). גמטות אלה אינן מסוגלות להתפתח בדמו של אדם, אלא זקוקות לגופו של יתוש אנופלס.

הוא עוקץ אדם חולה במלריה, קולט מדמו את הגמטות השונות המגיעות למעיו ושם הן מתפתחות. מקרו-גמטות מופרות על ידי מיקרו-גמטות, נעות לדופן מעי האנופלס, מתכסות בקרום והופכות לציסטות.  בתוך ציסטה אחת מתפתחים אלפי חיידקי פלסמודיום העוברים מהמעי לחלל הפה, למערכת הדם ולבסוף אל בלוטות הרוק של היתוש. כאשר יתוש אנופלס עוקץ אדם בריא הוא מחדיר לגופו את חיידקי פלסמודיום הקדחת ומדביקו במחלה.

הדגירה (אינקובציה) בגוף נמשכת כשבועיים ואז החולה מקבל חום גבוה (40 מעלות  צלזיוס). ההתקפה נעשית (כל שלושה ימים) בזמן שהטפילים מתפרצים מכדוריות דם הרוסות לדם ומפרישים רעלים. לאחר שהטפילים חודרים לתוך כדוריות דם חדשות, החום יורד. אצל חולי קדחת, מספר כדוריות הדם האדומות, יורד מחמישה מליון בסמ"ק דם למיליון וחצי. המלחמה ביתושי אנופלס ויתושים בכלל, נעשית במשולב על ידי יבוש ביצות ומקווי מים, ריסוסים והכנסת דגי גמבוזיה למים, הניזונים מזחלי היתושים.