שכבת האוזון הנמצאת בסטרטוספרה, מגינה על החי והצומח בכדור הארץ, בכך שהיא חוסמת חלק גדול מהקרינה העל סגולית המגיעה מהשמש. זוהי שכבה דקה ופגיעה, עם ריכוז גבוה של מולקולות אוזון O3, הנמצאת בגובה שבין 20 ל 40 ק"מ. גז האוזון התגלה בשנת 1840 על ידי מדען  גרמני בשם כריסטיאן שנבין. המולקולה O3 אינה יציבה והיא פעילה מאוד מבחינה כימית. ריכוז האוזון בשכבה דקה זו, היא תוצאה של איזון בין יצירת O3 לבין פירוק ל O2 בסטרטוספרה. פירוק המולקולות  נעשה באופן טבעי על ידי קרינה על סגולית, המגיעה מן השמש ובאופן מלאכותי על ידי גזי החממה שיוצר האדם.

גז האוזון בגובה האטמוספרה, מסוגל לחסום את קרינת UV (על סגולית) מלהגיע אל פני האדמה והגזים האחרים לא. קרינה זו עלולה לפגוע בתהליכי ייצור חלבונים באורגניזמים שונים, לגרום נזקים בצמחים ובבעלי חיים, לגרום לסרטן עור באדם, לפגוע בעיניים ובראייה ועוד. מדידות שנעשו בעזרת לוויינים בעשרות השנים האחרונות, הצביעו על דילול שכבת האוזון בגובה האטמוספרה. מעריכים שדילול של 10% , יגרום לעליה של 25% בהופעת סוגי סרטן בבני אדם, ולפגיעה בעולם החי והצומח כתוצאה מהתגברות עוצמת הקרינה האולטרה סגוליות (Ultra Violete  ) .

הגורמים העיקריים להרס שכבת האוזון, הן תרכובות מהסוג כלורו- פלואורו- קרבונים (Chloro-Fluoro-Carbons או CFC ). תרכובות אלה משתחררות לאטמוספרה ממפעלי תעשייה, מתרסיסים ורכבים והן מגיעות עד לגובה שכבת האוזון ויוצרות בה חורים.

האוזון הרע לעומת זאת, נמצא באוויר מסביבנו בגובה הקרקע. הוא מסוכן לבריאות האדם, ועלול לגרום לבעיות בדרכי הנשימה. גז אוזון, הנוצר בגובה נמוך של האטמוספרה (סמוך לקרקע), היא תוצאה של קרינת UV   מהשמש, הגורמת לריאקציה כימית בתחמוצות חנקן ופחמימנים.

קרינה זו מפרקת מולקולות חנקן דו חמצני (NO2 ), פחמן חד חמצני (CO ) ופחמן דו חמצני (CO2 ) ליצירת מולקולות אוזון (O3 ). מזהמים נוספים של האוויר סביבנו ביחד עם גז האוזון, הם גז מיתן (CH4 ) , בנזן (C6H6 ) , גופרית דו חמצנית (SO2 ) ועוד. לפני שנים, כאשר לא היו זיהומי אוויר ממכוניות ומתעשייה, נמדדו באוויר מעט מאוד מזהמים ומולקולות אוזון, היום יש ריכוז גבוה שלהם וצופים שבעוד מאה שנה יהיה באוויר ריכוז כה גבוה שיזיק מאוד לאדם. זה אומר פגיעה גדולה יותר במערכת הנשימה של האדם,  פגיעה ביבולי הצמחים בחקלאות ובבעלי חיים. החוקרים טוענים שהגורמים להתחממות כדור הארץ נובע מגזי החממה, שהם בעיקר פחמן דו חמצני, מיתן ועוד. אולם הם גילו שריכוז גבוה של אוזון בשכבות הנמוכות של האטמוספרה, תורם את חלקו להתחממות וריכוזו עולה מדי שנה. ערפיח (ערפל ופיח) או סמוג באנגלית, נוצר מעל לערים או עמקים, שבהם מרוכזת תעשייה שמזהמת את האוויר. ערפיח רובץ נמוך באוויר בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר אדי מים וטיפות ערפל מתלכדים סביב חלקיקי עשן ואבק, סביב חלקיקים אורגניים, בשילוב של תרכובות חנקן, פחמן חד חמצני ואוזון.