כולם מצפים לפריחת החצב, המבשרת את קצו של הקיץ החם והיבש ולתקווה להקלת עולה של חמה בסוף תקופת תמוז אב ואלול. החצבים מבשרים את סוף העונה השחונה ואת בוא הסתיו המחייה את הנשמה. הם מקבלים את ראש השנה בפריחה לבנה, שתלווה אותנו בחגי תשרי ובראשית העונה.

ישראלים רבים הנמצאים הניכר, נזכרים בפריחת החצב, כסמל לקשר עם נופי הארץ, עם עונותיה וחגיה. אכן הקשר עם הארץ מתבטא לעתים בסמלים חווייתיים ובשירים, שהטביעו את חותמם על כל אחד מאתנו כבר מהגן. ישראלים יכולים לגור בכל מקום אחר בעולם, אך לא יתנתקו ממנה, כי נפשם קשורה לחוויות ילדות, לנופי הארץ, לחגים ולשירים. גם משוררי ספרד, אחרי כאלף שנות גלות, המשיכו לכתוב שירי געגועים לציון, שבה לא ביקרו מעולם, אלא הכירוה מספרי הקודש.

מכל מקום רצוי להכיר את החצב, המסמל עבורנו את המעבר בין השדות חרבים בשלהי הקיץ לבין השדות הירוקים שלאחר היורה. הוא מסמל את  חילופי העונות, את התעוררות הטבע בסתיו ומבשר את תחילת השנה העברית ואת חודש החגים. 

החצב נמנה עם הגיאופיטים, שהם צמחים בעלי פקעת או בצל, שניצני ההתחדשות שלהם נמצאים מתחת לפני הקרקע. אלה צמחים האוגרים מזון בחודשי החורף והאביב המאפשר להם לפרוח וליצור זרעים בשלהי הקיץ, לפני גשמי הסתיו. לחצב יש בצל גדול באדמה והוא פורח בחום וביובש של סוף הקיץ, בזמן שאין לו מתחרים על חרקים מאביקים. לעומת זאת, הצמחים הרבים הפורחים באביב מתחרים ביניהם על החרקים שיבואו להאביק את פרחיהם.

גיאופיטים אחרים הפורחים בסוף הקיץ ובראשית הסתיו הם חבצלת החוף, חבצלת קטנת פרחים, בן חצב סתווני, חלמונית גדולת פרחים, סתוונית היורה ועוד. החצב אוגר די מים בתוך גלדי הבצל בחורף, המאפשרים לו להצמיח את שרביטי הפריחה בסוף הקיץ, עד לגובה של שני מטרים. עשיית זרעים בראשית הסתיו, מאפשרת את תפוצתם ונביטתם עם רדת הגשמים הראשונים, בניגוד לצמחים הפורחים באביב, שזרעיהם נשארים פזורים באדמה לאורך כל חודשי הקיץ והסתיו עד לנביטתם.

החצב מבשר את בוא הסתיו כי הוא פורח כאשר הימים הולכים ומתקצרים (פוטופריודיזם), ולא בגלל שינוי הטמפרטורה או לחות המקומית. יש לו "חיישן" המורה לו לפרוח כאשר יש הפחתה הדרגתית בשעות אור במשך היממה. החצב שייך למשפחת השושניים, ונקרא כך כי הוא "חוצב" את מקומו באדמה ובין הסלעים, בעזרת שורשיו המתכווצים, וגם עמוד התפרחת "חוצב" את דרכו כלפי מעלה באדמה היבשה של סוף הקיץ. שורשיו העבים של החצב משמשים אותו לאגירת מזון ומים וגם כשורשים מתכווצים, המושכים את הבצל ומחזיקים אותו במקום קבוע עמוק בקרקע. הבצל משמש גם כאיבר לרבייה אל מינית (וגטטיבית). הוא מצמיח ניצנים פנימיים, המייצרים בצלים קטנים.

מבצל אחד נוצר גוש של בצלים, הפורחים ביחד בסוף הקיץ. תכונה זו ומחזוריות הצמיחה של הגיאופיטים, מותאמים היטב לתנאי האקלים באזורנו, שבו הקיץ חם מאוד ויבש. הם מסוגלים להמשיך בפעילותם ללא מים, מבלי להתייבש ולהעלם. רוב הגיאופיטים בארץ מתחילים את עונת הגידול הנמרצת שלהם בראשית החורף לאחר שעברו תקופת יובש קשה מתחת לאדמה בתרדמת הקיץ. לעומתם, החצב המצוי וגיאופיטים אחרים, מתחילים את פריחתם בשיא היובש של שלהי הקיץ, למרות סכנת ההתייבשות. מאחר שפריחתם בולטת ורק מעטים הם הצמחים הפורחים בעונה זו, הם פותרים בכך את בעיית התחרות על חרקים מאביקים.

החצב אינו מצמיח עלים בזמן הפריחה, כדי שלא ייחשף ליובש והפריחה עצמה שייכת למחזור הצמיחה הקודם שעליו התייבשו בראשית הקיץ (כלומר פריחה מאוחרת). העלים החדשים מופיעים בראשית החורף והם מטמיעים ואוגרים מזון בתוך הבצל ובשורשים, כדי לנצל אותו לפריחה המאוחרת בסוף הקיץ וכדי להשלים מחזור גידול שנתי.                                                                                     

יש גיאופיטים נוספים שפריחתם מקדימה את צמיחת העלים, אולם הכול באותו צימוח של העונה החדשה. כלומר הפריחה רק מקדימה את העלים אולם שניהם שייכים לאותו מחזור צמיחה המופיע במהלך עונת החורף. (לקבוצה זו משתייכים החלמונית, הכרכום וסתוונית). רוב בעלי החיים אינם אוכלים חצבים, כי בתאיהם יש מחטים צורניים צורבים. מומלץ לא לגעת בחצבים בידיים חשופות כי זה גרום לגרודים בעור.

עמוד תפרחת החצב נושא בין 100 ל 300 פרחים לבנים, בקוטר של ס"מ אחד. הפריחה מתחילה בדורים הנמוכים של עמוד התפרחת ומתקדמת בצורה ספיראלית בכל יום כלפי מעלה. אפשר לראות את הפרחים הסגורים של אתמול, הפרחים הפתוחים של היום, והפרחים שיפתחו מחר. הפרחים נפתחים בהדרגה כלפי מעלה ליום אחד בלבד.