חמנית מצויה (Helianthus annuus ) הוא צמח חד שנתי מתורבת, הנמנה עם גידולי הקיץ בחקלאות בארץ.  הצמח שייך למשפחת המורכבים, שבקצה גבעולו יש  קרקפת גדולה עם מאות פרחים, היושבים על מצעית שטוחה. הפרחים שבהיקף הקרקפת, הם לשוניים עקרים והפרחים במרכזה, הם דו מיניים פוריים ומניבים את הזירעונים האכילים.

הקוטר הממוצע של הקרקפות, נע בין 15 ל 35 ס"מ, בהתאם לזן ולאופן הגידול. בפרחים נעשית האבקה הדדית על ידי חרקים, בין פרחים מקרקפות שונות. בכול פרח יש מנגנון המונע האבקה עצמית וזה מביא להתפתחות שונות גנטית בצמחים.

בצמחי החמניות קיים מנגנון של פוטו רצפטורים הנקרא הליוטרופיזם, שחש את כיוון אור השמש. הקרקפות השטוחות עם הפרחים הצעירים (לפני האבקתם), עוקבות אחר מסלול השמש בשמים ופונות אליה בכול עת. 

זריעת חמניות בשדות העמק, נעשית בפברואר, הפריחה מתחילה כעבור 60 עד 70 יום (בחודש מאי) והקציר מתחיל בסוף הקיץ, עם פריחת החצבים. גבעול החמנית שעיר וגלילי, גובהו הממוצע כמטר וחצי ועוביו הולך ונעשה דק כלפי הקרקפת. העלים שעירים ומסורגים ושפתם משוננת. מספר זירעוני הקרקפת כחמש מאות עד אלפיים, אורכם הממוצע כשני ס"מ והיבול לדונם נע בין 250 ל 300 ק"ג.

זרעי החמניות הובאו לאירופה על ידי הספרדים ממערב אמריקה הצפונית בראשית המאה השבע עשרה וכיום קיימים למעלה ממאה זנים שמגדלים בחקלאות למאכל, לשמן (מכילים עד 60% שמן), לתעשייה ולמרפא.

הזרעים מסוגלים לנבוט כמעט בכול טמפרטורה ולפרוח בכול מועד בשנה, לכן אפשר להנביטם בכול עת בגינות הנוי. במאה התשע עשר, רוסיה אימצה את גידול החמניות (המכילות קרוב ל 60% שמן), לתעשיית השמן שהתרחבה מאז וגם ארה"ב אימצה את יצורו מאוחר יותר. שמן החמניות, בדומה לשמן זית, מורכב בעיקר מחומצות שומן בלתי רוויות, שהן בריאות לגוף האדם.

זני הגרעינים לפיצוח גדלים בעיקר בספרד, בטורקיה, במזרח התיכון ובארץ. ידוע שגידול החמניות הוא חסכוני במים, לכן הוא מתאים לתנאים של חוסר מים מתמיד בארצנו השחונה. יש חקלאים המגדלים חמניות בעל (ללא השקיה), אך היבול שהם מקבלים הוא רק כשליש מהיבול שמקבלים בגידול שלחין (בהשקיה). גידולי קיץ אחרים הנפוצים בארץ הם תירס, חימצה (חומוס), אגוזי אדמה, כותנה, קטניות לתעשייה ודגניים למספוא.