במועד סוכות, יש מספר חגים, סמלים ומנהגים, כגון חג הסוכות, שמיני עצרת, שמחת תורה, שמחת בית השואבה, ארבעת המינים, הושענא רבא וכדומה, שאותם מקיימים וחוגגים בארץ ישראל בשמונה ימים, ראשית סוכות בט"ו בתשרי (בחו"ל תשעה ימים).   

בחג הסוכות זוכרים שני אירועים שונים המוזכרים במקרא, האחד בנושא הסוכה והשני באסיף. במסעות בני ישראל במדבר סיני, הם חנו במקום הנקרא "סוכות", שם ישבו בצל סככות דקלים. המנהג לבנות סוכה בא להזכיר את יציאת מצרים, ככתוב: "בסוכות תשבו שבעת ימים…למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים, (ויקרא פרק כ"ג, פסוקים 42 – 43 ).

הזיכרון השני הוא של חג האסיף, המציין את תבואות השדה שהביאו עובדי האדמה לירושלים. "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגורנך ומיקבך ושמחת בחגך...כי יברכך ה' אלוהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" (דברים ט"ז, 13 - 14 ).

צמחי ארבעת המינים מוזכרים בספר ויקרא פרק כ"ג פסוק 40 . "ולקחתם לכם פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל". הדר הוא אתרוג, כפות תמרים - לולב, ענף עץ עבות - הדס וערבי נחל – ערבה. ארבעת הצמחים מסמלים את חלקי ארץ ישראל. האתרוג מייצג את אזור החוף השרון והעמקים. התמר (לולב) את נאות המדבר. ההדס מייצג את ההרים שם הוא גדל בר וערבה מייצגת נחלים. כאשר עושים מהם אגודה אחת, מחזיקים בידיים את כל חבלי ארץ ישראל.

יש  אגדה המשווה בין צמחי ארבעת המינים למידות של בני אדם. לאתרוג יש טעם וריח והוא דומה לאדם למדן בעל מידות טובות. לתמר יש טעם ואין ריח, כמו אדם למדן, אך חסר דרך ארץ. להדס יש ריח ואין טעם, כאדם טוב שאינו אוהב ללמוד. לערבה אין טעם ואין ריח, כמו אדם שאינו למדן ואין בו מידות טובות. היום השביעי של חג הסוכות מכונה בשם "הושענא רבא", שבו נוהגים לעשות שבע הקפות, לומר פיוטי הושענות ולחבוט בענפי ערבה (מצוות ערבה). מנהג זה בא להזכיר את עולי הרגל שהיו עורכים הקפות במקדש ביום השביעי של סוכות ואומרים הושענות (בקשות הושע נא).    

בספר ויקרא כתוב ולקחתם לכם "כפות תמרים" ולא לולב. אומנם שניהם עלים מורכבים, אך בלולב העלעלים צמודים לציר המרכזי של העלה ובכפות התמרים העלעלים פתוחים ופרושים לצדדים. מבחינת העץ  עדיף לנהוג על פי המקור המקראי ולהשתמש בכפות תמרים פתוחים, שהם עלים ותיקים ולא בלולבים שהם עלים צעירים החבויים בלב העץ. מאידך, אם מורידים לולב אחד או שניים מעץ  בוגר, לא נגרם נזק, כי התמר מצמיח לולבים לאורך כל השנה ולא רק בסתיו.

הערבה מגיעה לשיא יופייה ופריחתה בסוף הקיץ וראשית הסתיו, כמו יתר צמחי המים בארץ. עצי האתרוג מבשילים פירות לקראת סוכות וצמחי הדס מתמלאים פירות עסיסיים, לאחר שהם מסיימים את פריחתם בסוף הקיץ.                                

ההדס מסמל נצחיות, כי הוא רענן בכל ימות השנה. הוא נקרא בלטינית Myrtus   על שם מירטילוס הבן של מרקורי במיתולוגיה היוונית. השם איסתירא (יווני), מזכיר את שם האלה הבבלית אשתר, המזכיר את השם אסתר שהיא הדסה (במגילת אסתר). כאשר ניחם הנביא ישעיהו את העם הוא כתב: "אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן" (ישעיהו מ"א, י"ט).

בספר ויקרא פרק כ"ג, 34 כתוב:  "...בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה". היום השמיני אינו חלק מחג הסוכות, אלא חג בפני עצמו, ככתוב " ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלכת עבודה לא תעשו... ספר במדבר פרק כ"ט.

היום השמיני של סוכות שחל בכ"ב בתשרי מוזכר במקרא כחג שצריך לקיימו מיד אחרי סוכות ובלי קשר אליו. חג שמחת תורה לעומת זאת, אינו מוזכר במקרא ומקורו במסורת. ביום שמיני עצרת (כ"ב בתשרי) חוגגים בארץ ישראל גם את שמחת תורה. בקהילות היהודיות בחוץ לארץ, חוגגים יומיים בסוף סוכות. ביום השמיני (כ"ב בתשרי) חוגגים את שמיני עצרת וביום התשיעי (כ"ג בתשרי), חוגגים את שמחת תורה.

במאה העשירית לספירה, הצמידו בארץ ישראל את שמחת תורה לשמיני עצרת. יום שמחת תורה מסמל את סיום קריאת חמישה חומשי תורה ותחילת הקריאה מבראשית. קוראים את כל התורה במשך שנה אחת. הפרשה האחרונה היא "וזאת הברכה" ובה כל הקהל עולה לתורה ובסוף עולה "חתן תורה"  והפרשה הראשונה היא "בראשית" ומתכבד לעליה "חתן בראשית".

יום שמיני עצרת מציין סיום והתחלה. סיום עונה חקלאית ועונת היובש בקיץ ותחילת הסתיו עם ציפייה לגשמי ברכה. סיום אמירת "מוריד הטל" המתייחסת לימי הקיץ ותחילת אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" המתייחסת לעונת החורף.

בתקופה זו, מסתיימת שנה באלול ומתחילה שנה בתשרי, תם חשבון הנפש של השנה שחלפה ונפתח דף חדש לשנה החדשה. מסתיימת תרדמת קיץ, של יצורים שונים בטבע, המתעוררים עם רדת הגשמים. מסתיים מחזור חיים של צמחים חד שנתיים וראשית נביטת הזרעים עם בוא הגשמים.

בתקופת המקרא, נהגו לחגוג את חג המים בסוכות. הם הובילו את מי השילוח למקדש וניסכו את המים על המזבח. מנהג זה סימל את הכמיהה למים של עובדי האדמה שחיו באזור חצי מדברי זה והתפללו לרדת גשמי ברכה. המשנה אומרת שבחג הסוכות נידון העולם על המים, האם זו תהיה שנה שחונה או שנה גשומה. חכמי המשנה ציינו שניסוך המים בחג הסוכות בא כדי שיתברכו גשמי השנה.

המעבר מעונה שחונה לעונה גשומה, מעבודות הקציר והדיש, לסיום האסיף בשדות,  ומנבילה וכמילה להתעוררות ותחייה, הביא שמחה לאיכרים. במשנה כתוב: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". השמחה במועד זה מובנת, אך העיניים נשואות לשמים בתפילה לבוא המים.