בחג הסוכות זוכרים שני אירועים שונים המוזכרים במקרא, האחד בנושא הסוכה והשני באסיף. במסעות בני ישראל במדבר סיני, הם חנו במקום הנקרא "סוכות", שם ישבו בצל סככות דקלים. המנהג לבנות סוכה בא להזכיר את יציאת מצרים, ככתוב: "בסוכות תשבו שבעת ימים…למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים, (ויקרא פרק כ"ג, פסוקים 42 – 43 ).

הזיכרון השני הוא של חג האסיף, המציין את תבואות השדה שהביאו עובדי האדמה לירושלים. "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגורנך ומיקבך ושמחת בחגך...כי יברכך ה' אלוהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" (דברים ט"ז, 13 - 14 ).

צמחי ארבעת המינים מוזכרים בספר ויקרא פרק כ"ג פסוק 40 . "ולקחתם לכם פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל". הדר הוא אתרוג, כפות תמרים - לולב, ענף עץ עבות - הדס וערבי נחל – ערבה. ארבעת הצמחים מסמלים את חלקי ארץ ישראל. האתרוג מייצג את אזור החוף השרון והעמקים. התמר (לולב) את נאות המדבר. ההדס מייצג את ההרים שם הוא גדל בר וערבה מייצגת נחלים. כאשר עושים מהם אגודה אחת, מחזיקים בידיים את כל חבלי ארץ ישראל.

יש  אגדה המשווה בין צמחי ארבעת המינים למידות של בני אדם. לאתרוג יש טעם וריח והוא דומה לאדם למדן בעל מידות טובות. לתמר יש טעם ואין ריח, כמו אדם למדן, אך חסר דרך ארץ. להדס יש ריח ואין טעם, כאדם טוב שאינו אוהב ללמוד. לערבה אין טעם ואין ריח, כמו אדם שאינו למדן ואין בו מידות טובות.  

בספר ויקרא כתוב ולקחתם לכם "כפות תמרים" ולא לולב. אומנם שניהם עלים מורכבים, אך בלולב העלעלים צמודים לציר המרכזי של העלה ובכפות התמרים העלעלים פתוחים ופרושים לצדדים. מבחינת העץ  עדיף לנהוג על פי המקור המקראי ולהשתמש בכפות תמרים פתוחים, שהם עלים ותיקים ולא בלולבים שהם עלים צעירים החבויים בלב העץ. מאידך, אם מורידים לולב אחד או שניים מעץ  בוגר, לא נגרם נזק, כי התמר מצמיח לולבים לאורך כל השנה ולא רק בסתיו.

הערבה מגיעה לשיא יופייה ופריחתה בסוף הקיץ וראשית הסתיו, כמו יתר צמחי המים בארץ. עצי האתרוג מבשילים פירות לקראת סוכות וצמחי הדס מתמלאים פירות עסיסיים, לאחר שהם מסיימים את פריחתם בסוף הקיץ.

ההדס מסמל נצחיות, כי הוא רענן בכל ימות השנה. הוא נקרא בלטינית Myrtus   על שם מירטילוס הבן של מרקורי במיתולוגיה היוונית. השם איסתירא (יווני), מזכיר את שם האלה הבבלית אשתר, המזכיר את השם אסתר שהיא הדסה (במגילת אסתר). כאשר ניחם הנביא ישעיהו את העם הוא כתב: "אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן" (ישעיהו מ"א, י"ט).