בשבת שלפני ט"ו בשבט קוראים את פרשת בשלח, שהיא אחת הפרשות החשובות בתורה. היא מתארת את המשך יציאת מצרים, חציית ים סוף, ירידת מן במדבר וראשית התהוות העם. ערב רב יצאו ממצרים ומיד סגר עליהם המדבר. הם עמדו נפחדים בין שני מחסומים, ים סוף לפניהם והמצרים דולקים אחריהם.

כנראה שבני ישראל הגיעו לאגם המר הגדול שצמחי סוף גדלו בגדותיו. לפני פתיחת תעלת סואץ וחיבור הים התיכון לים סוף, היו מים מתוקים באגמים המרים. היום המים מלוחים, כי האגמים מהווים חלק מתוואי תעלת סואץ.  במקרא, המונח ים מתאר גם אגם גדול ויתכן שאגם המר הגדול נקרא בשם "ים", כמו ים כנרת וים המלח.

בני ישראל יצאו מרעמסס לכיוון דרום ואחרי הליכה של שלושה ימים הגיעו למקום בשם סוכות, הנמצא בקצה הדרומי של אגם המר הגדול. הם עמדו מול הים חסרי אמונה שינצלו מרודפיהם, אז הגיח נחשון בן עמינדב משבט יהודה שקפץ למים והתחיל לצעוד בים בחרבה. אחריו צעדו כל יתר השבטים.  

מרים והנשים יצאו במחולות ובתופים והקהל שר את שירת הים "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה" (שמות ט"ו), כאות תודה על בקיעת ים סוף והצלתם. מרים הייתה האחות הבוגרת של אהרון ומשה ונקראה בתורה בשם "מרים הנביאה".

רבי יהודה הלוי למשל, התחיל את הסברו על העם היהודי ודתו (בספר הכוזרי), מיציאת מצרים ולא מתקופת האבות או מבריאת העולם. כי התהוות העם התאפשרה רק אחרי יציאה מעבדות לחרות וקבלת תורה בהר סיני.

אחד האירועים האחרים המוזכרים בפרשת בשלח, הוא המן שירד במשך שישה ימים בשבוע ולא בשבת. מבין המתנגדים למשה היו דתן ואבירם, שיצאו מחוץ למחנה ופיזרו מן בשבת על מנת להוכיח לעם שמשה טועה. הציפורים עטו על המזון ולא השאירו ממנו דבר, כך שהאנשים האמינו במשה ולא במתנגדיו.

בעקבות אירוע זה, נוצר מנהג בקהילות ישראל, לפזר מזון לציפורים ב"שבת שירה", על מנת להודות להן על עזרתן למשה. יש כאלה המהדרים במצווה ומגישים לציפורים מאפה מיוחד, שמכינים עבורן, לאות הוקרה. חז"ל מצאו שראשי התיבות של שבט הם "שפע ברכות טובות".