דוכיפת בלטינית (Upupa epops),  באנגלית ( Hoopoe) ובערבית הודהוד על שום הקריאות שהיא משמיעה. זוהי ציפור שיר ממשפחת הדוכיפתיים עם כתר בולט של נוצות על הראש. היא יציבה בארץ, נפוצה בכל הארץ  ובעיקר בשדות שלחין, בגנים פתוחים, במדשאות ופארקים. היא ניזונה מחרקים, זחלים, פרוקי רגליים ותולעים בעזרת מקור ארוך וחד, המותאם לתפיסה ואחיזה של חרקים, כמו במלקטת עדינה. היא זורקת את מזונה באוויר, הנופל הישר לפיה ולבית הבליעה, כי רק כך היא מסוגלת לבלוע את טרפה. משקלה 80 גרם, צבעי נוצות גופה חום וצהוב וצבעי נוצות כנפיה וזנבה הם שחור ולבן. היא משמיעה קול מונוטוני ייחודי לה. בזמן החיזור, הזכר מאכיל את הנקבה, אחר כך יש שני מחזורי קינון, הנמשכים ממרץ עד סוף יוני. הם מקננים בארץ במקומות קבועים כגון בעליות גג, מתחת לרעפים, בבניינים עתיקים נטושים או בשדה סמוך לאדמה ולא על צמרות העצים.

שני בני הזוג בונים קן באדמה (או חיים במחילה טבעית) ומרפדים את הקן במצע פשוט מחומרים שהם מוצאים בסביבתם, כגון עשבים יבשים נוצות וכדומה. הנקבה מטילה כחמש ביצים ודוגרת עליהן לבדה במשך 19 יום כשהזכר דואג לתזונתה.

הגוזלים בוקעים מהביצים, כשהם מכוסים בפלומת נוצות אפורה, עיניהם עצומות, אולם הם מיד פוערים את המקור הקצר ומבליטים את הלוע האדום, כדי לקבל מזון. שני ההורים מאכילים את הגוזלים עד לבגרותם. כאשר ההורים חשים בסכנה הם לא מתקרבים לקן, כי אם צופים עליו מרחוק, כדי לא לגלותו לטורפים. ריחם החריף עוזר להם להתגונן מפני טורפים שונים. הריח נובע מלשלשת הגוזלים בקן ובסביבתו וכן מהחומר השומני שהאם לוקחת במקורה מבלוטת השומן ומורחת על הגוזלים. כעבור כשלושה שבועות הגוזלים מסוגלים לעוף, אולם הם לא מתרחקים מסביבת הקן כדי להמשיך לקבל מזון מההורים.

בתורה מוזכרת הדוכיפת ביחד עם ציפורים אחרות, שאינן מותרות באכילה ואינן כשרות  "ואת החסידה, האנפה למינה ואת הדוכיפת" (ספר ויקרא, פרק י"א פסוק י"ט).