שבט הוא החודש האחד עשר על פי הלוח המקראי מניסן ( בעשתי עשר חודש – דברים, א, ג) והחודש החמישי מתשרי לפי הלוח העברי הנוכחי. חודש שבט מוזכר רק פעם אחת בתנ"ך "ביום עשרים וארבע לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט (זכריה, א, ז). השם שבט מהשם "שבטו" (בבלי – אשורי) שהגיע לירושלים עם עולי בבל בראשית בית שני. יש גם אומרים שהשם בא מענף (שבט) כמו הצמחים הבנויים משבטים (ענפים) דקים, הגדלים באזורים מדבריים כגון, שבטוט  ושבטבט. חכמים אמרו שהחורף בארץ ישראל כולל חצי כסלו, טבת וחצי שבט, מכאן שאנו חולפים על פני שיא עונת הגשמים ההולכים ופוחתים עד סוף האביב.

מאמצע חודש שבט מתחילה הפריחה בעצי השקד הנשירים  ומתחיל הלבלוב בעצי הבר ובעצי הפרי שעמדו בשלכת חורף. חג האילן על פי שמאי הוא באחד בשבט (כי בעמקים, בשפלה ובשרון, העצים הנשירים כבר פורחים ומלבלבים). הלל אומר שחג האילן יהיה בחמישה עשר בשבט כי הפריחה והלבלוב בהרים מתאחרת וחשוב שיהיה יום חג ומועד לכולם לאחר התעוררות העצים בכל אזורי הארץ (ראש השנה, ב' עמ' א).

ראש השנה לאילן מאותת על ראשית התעוררות הטבע מתרדמתו הקצרה בחורף הקר. יש פעילות נמרצת של פתיחת הניצנים ושל פריחה ולבלוב בנשירים. כמו שכתוב בשיר השירים פרק ב: "כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו הניצנים נראו בארץ". לכבוד חודש שבט, וט"ו בשבט נכתבו שירים רבים כגון, "השקדייה פורחת", "כך הולכים השותלים", "ההר הירוק" (פקחתי את עיני היה אז חודש שבט) ועוד. בשבת שבתוך חודש שבט, קוראים את שירת הים שבפרשת בשלח ולכן היא נקראת "שבת שירה".

האביב מתחיל עם התעוררות האילנות לפעילות בימים ההולכים ומתארכים, כאשר הטמפרטורה עולה והצמחים החד שנתיים גדלים לגובה לאחר שהקור עכב את גדילתם.  הבולטים מבין החד שנתיים בשדות ובהרים הם, ציפורני חתול, צמחי חרדל למיניהם, צמחי ציפורנית, סביון אביבי, חרצית עטורה, דגניים ועוד. גם גיאופיטים הפורחים בראשית אביב כגון רקפות וכלניות יוצרים מרבדים רחבי ידיים במקומות רבים בארץ.

הדבורים מגבירות את פעילותן בפרחים ההולכים ונפתחים ככל שהימים מתארכים ומתחממים. ציפורי שיר החיות בשכנות קרובה למעונו של האדם, פוצחות בזמרת האביב, בונות קן, מטילות ביצים ואוכלות בשפע. הבולטות מביניהן הן דרור הבית, פשוש, שחרור, בולבול, ירקון, צופית ועוד.

על פי לוח המזלות שנמצא בתוך ריצפת פסיפס של בית הכנסת בית אלפא ובמקומות אחרים, המזל של חודש שבט הוא דלי, כי בורות האגירה של המים (בישובים העתיקים) התמלאו וכעת החלו לשאוב את המים מהבור בעזרת דלי.

בחודש שבט נוהגים לטעת עצים על גבעות מסולעות בכול רחבי הארץ והיערות של היום הם עדות לנטיעות הרבות של העבר.  
מדוע קבעו אבותינו את ט"ו בשבט כראש השנה לאילן ? הואיל ויצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ( כדברי רבי אליעזר ורבי אושעיא). טעם אחר לחג: "עד כאן חיו האילנות מימי הגשמים של השנה שעברה ומעתה יחיו על מימי השנה הבאה " (רבי זעירא תלמוד ירושלמי).

אבותינו שהיו עובדי אדמה ומעורים בטבע הארץ, הרגישו בהתעוררות הצומח באמצע חודש שבט, ראו את ראשית הלבלוב והפריחה של העצים הנשירים וקבעו שט"ו בשבט הוא המעבר מתרדמה להתעוררות ומהחורף לראשית האביב. תנו רבנן: אילן שחנטו פרותיו קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה, אחר ט"ו בשבט מתעשר לשנה הבאה. רבי יוחנן בן זכאי היה אומר: אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך משיח בא, בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילהו.

בספרות המקרא, המשנה, התלמוד והמדרשים אנו רואים את היחס החיובי לעץ השדה וכן הערכה וחיבה כלפי האילנות. "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ …" (ויקרא י"ט כג'). בתהילים א' ג-ו אנו מוצאים את הדימוי לצדיק והדימוי לרשע מעולם הצומח: הצדיק הוא כעץ שתול על פלגי מים , אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול והרשע כמוץ ברוח ."צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (תהילים צ"ב, י"ג).

עצים ושיחים רבים מוזכרים בתנ"ך על שום חשיבותם לאדם: תאנה, רימון, זית, תמר, גפן, שקד, תפוח, שקמה, ערבה, ארז, אשל, אלה, אלון, ברוש, שיטה, הדס, ערער, ערמון, צפצפה, אגוז, לבנה, קיקיון, רותם, שיטה ועוד. מנהג הנטיעות הוא עתיק אולם המסורת של נטיעת עצים בט"ו בשבט התחדש על ידי זאב יעבץ שהיה מורה ומנהל בית ספר בזיכרון יעקוב בשנת 1890. הוא יצא בט"ו בשבט עם תלמידיו אל מרכז המושבה זיכרון יעקב ונטעו שתילי עצים וכך נמשך המנהג הזה עד היום.

חודש שבט צריך שיהיה המועד ללימוד על שמירת הטבע בכל הארץ. הסתכלות בעצים נשירים וירוקי- עד, חברות צמחים, גיאופיטים הפורחים בסתיו, בחורף או באביב, וכן צמחים חד שנתיים שחלקם עדיין בצורת נבטים, חלקם בצורת שושנות עלים הדבוקים לקרקע וחלקם מקדימים לפרוח כגון סביון וציפורני חתול. מבין הנשירים אחד העצים המרשימים בפריחתם הוא השקד המצוי ממשפחת הוורדניים. הוא מקדים לפרוח ואחר כך מלבלב וגם כליל החורש נוהג כמוהו. אולם יש עצים נשירים שקודם מלבלבים ואחר פורחים כגון אפרסק, תפוח, משמש, אגס, ושזיף ועוד.