בבתי גידול טבעיים, יש בדרך כלל גיוון ביולוגי של עולם החי והצומח. יש מגוון של מינים (מספר המינים באותו בית גידול),  מגוון גנטי (של כל אחד מהמינים), ומגוון בתי גידול באותה הסביבה, המאפשרים את קיומם של המינים הרבים.

אלא שהאדם המתערב בטבע ובמרכיבי בתי הגידול, משנה את סדרי בראשית והתוצאות הן איבוד מינים רבים. התערבות כזאת הייתה, בהבאת זרעי בר מארצות אחרות שצמחו כאן והכניעו את המינים המקומיים. למשל, טיונית החולות (הטרותקה) שזרעיה הובאו מטקסס ונזרעו בחולות החוף. מאז נביטת זרעיה, היא הולכת ומכניעה את צמחי החולות המקומיים לאורך רצועת החוף ויש מקבצים רבים של מין אחד.

מגוון מינים באותו בית גידול, מתפקד בצורה הרמונית במערכת אקולוגית מאוזנת. פגיעה במין אחד, תביא לפגיעה במינים אחרים במרקם הטבעי העדין של אותו בית גידול. גם צמחי בר מקומיים משתלטים לעתים על בתי גידול מסביבם ודוחקים את הצמחים המקוריים והאנדמיים שגדלו בהם.

לדוגמה טיון דביק (Inula viscosa ). זהו בן שיח רב שנתי ממשפחת המורכבים, המתרבה במהירות ותופס שטחי גידול של צמחים אחרים. הוא גדל על סלעי קרטון שיש בהם עליה נימית של מים בקיץ, גדל בצדי דרכים, בפאתי שדה ובשולי גינות בכל הקרקעות בארץ. בזמן שהצמחייה החד שנתית נבולה בסוף הקיץ בשדות, מגיע הטיון הדביק לשיא פריחתו הצהובה והשופעת.

כאשר "מגלחים" פסגה קרטונית מצמחייתה, הצמחים הראשונים המופיעים בהמוניהם, הם צמחי טיון. הגבלת התפתחות מיני צמחים באותו בית גידול, נובעת מתופעת "אללופתיה". כלומר, צמח המפריש חומרים מעכבים או מדכאי התפתחות זרעים, של צמחים אחרים. למשל טיון דביק מכיל ברקמותיו שמן אתרי, עם מרכיבים אנטיספטיים, כגון, קמפור, תימול ואזולן המונעים התפתחות חיידקים ופטריות, אולם גם מעורבים בתופעת "אללופתיה", המונעת נביטת זרעים של צמחים אחרים.

השמן האתרי שבעלים הדביקים, הוא חומר נדיף בעל ריח חריף, המושך אליו חרקים מאביקים. השמנים האתריים שהטיון מפריש לאוויר, נפלטים דרך השערות הזעירות המכסות את הצמח, או מהעלים הנושרים ומתפרקים על הקרקע. לכן השפעתם על עיכוב או מניעת נביטת הזרעים של צמחים אחרים, היא בקרבת הצמח בלבד.

אפשר לקחת עלי טיון דביק ולהניחם בפינה בגינה לאחר היורה, כדי לראות האם יש עיכוב נביטה מסביבם, בהשוואה לשטח בקרה (ללא עלים). אפשר גם לרענן את כפות הרגליים בקערת מים חמים עם ענפי טיון דביק ורוזמרין רפואי.