גידולים חקלאיים נפוצים   \ אהוד קלפון

המזונות הבסיסיים של בני אדם בעולם הם בעיקר אורז, חיטה, תירס ותפוחי אדמה. האורז הוא המזון הבסיסי ברוב מדינות אסיה, שבהן חיים כמחצית מתושבי כדור הארץ. החיטה הוא מזון חשוב באפריקה, באירופה, בצפון אמריקה באוסטרליה ובמזרח התיכון. התירס משמש מזון חשוב בארצות דרום אמריקה ותפוחי אדמה באירופה ובצפון אמריקה.

האורז הוא צמח טרופי, הזקוק לטמפרטורה גבוהה ולמים רבים, עד אלף חמש מאות מ"מ בשנה. הוא משמש מזון למחצית מתושבי כדור הארץ. הקרקע שעליה מגדלים אורז חייבת להיות פורייה, כבדה ואטומה לחלחול מים, כדי שאפשר להציף את שדות האורז. אזורי הגידול העיקריים בעולם הם עמקי הנהרות הטרופיים והסוב טרופיים והדלתות של הנהרות במזרח אסיה. מגדלים אורז בעיקר בסין, בהודו, בדרום מזרח אסיה ואפילו בדרום ארה"ב תוך שימוש במכונות חקלאיות ולא בעבודת ידיים כמו באסיה. האורז הוא דגן בעל ערך קלורי רב שמתאים לאוכלוסיות גדולות המעבדות את האדמה בתנאים פשוטים. מכיוון שלא מייצאים אורז מהמזרח הרחוק, הרי שכל האורז הנמצא בשווקי העולם המערבי מקורו מארה"ב, איטליה וספרד.

 החיטה הוא גידול חורפי באזור הים התיכון ואביבי וקיצי בארצות הצפוניות הקרות, כמו אירופה, צפון אמריקה, קנדה ורוסיה וגם בארצות דרומיות כגון אוסטרליה וארגנטינה. זהו המזון הבסיסי הנפוץ ביותר בעולם המערבי. החיטה אינה יכולה לגדול בתנאים טרופיים ומכאן שאין מגדלים חיטה בארצות האורז. לגידול חיטה נדרשות קרקעות מישוריות כבדות ומאווררות, טמפרטורה נמוכה בזמן הבשלת החיטה וכמות משקעים המגיעה עד שבע מאות מ"מ בשנה.

החיטה החורפית נזרעת בסתיו ונקצרת בסוף האביב, באזורי האקלים הים תיכוני והממוזג. החיטה האביבית והקיצית, גדלה  באזורים קרים במיוחד, המכוסים שלג בחורף. זורעים את החיטה הקיצית בתחילת הקיץ, לאחר הפשרת השלגים וקוצרים אותה בסתיו. החיטה הקשה משמשת בעיקר לייצור מקרוני ופסטות והחיטה הרכה משמשת לאפיית לחם. ארה"ב היא הספק העיקרי של חיטה בעולם, בגלל השטחים העצומים המתאימים לכך ובגלל שהכול ממוכן ומתאים לחקלאות האמריקאית. 

החיטה היא צמח עשבוני חד שנתי ממשפחת הדגניים ופרחיה ערוכים בתפרחת הנקראת שיבולת. היא בנויה מציר פחוס, שמשני צידיו יושבות שיבוליות לסירוגין. לכול שיבולית יש שניים עד חמישה פרחים, שני חפים, גלומה עליונה וגלומה תחתונה. לכול פרח יש שלושה אבקנים ועלי אחד בעל שתי צלקות מנוצות. ההאבקה בפרחים היא עצמית ונעשית על ידי הרוח. פרחי השיבולת העליונים של החיטה הם עקרים. גרגר החיטה (פרי) המבשיל באביב, מורכב מאנדוספרם (80% ) המכיל עמילן עטוף בחלבון (שבחלקו גלוטן), עובר (3%) המכיל שומן ועשיר במינראלים וסובין (17%). טיפוח החיטה וגידולה כצמח תרבות, החל לפני אלפי שנים. היא סיפקה מזון לאדם הקדמון בתקופה הנאוליתית ובתקופת הברונזה והברזל. זה היה הדגן העיקרי שנצרך על ידי האדם באזור הים התיכון. משערים שמקורם של מיני החיטה הוא בצמחי בר בעלי גרגרים גדולים, שאותם אסף האדם הקדמון וזרע בסביבתו.

"אם החיטה" (חיטה בר), התגלתה בשנת 1906 על ידי האגרונום אהרון אהרונסון בגליל ליד ראש פינה. אפשר לראותה גדלה בר גם בגליל התחתון, בכרמל, בגלבוע ובשומרון. בשנת 1882 עלתה קבוצת עולים שבנתה את המושבה זיכרון יעקוב, שם נולד אהרון אהרונסון שהפך לחוקר בוטניקה במרחבי ארצות המזרח התיכון תחת השלטון הטורקי. חשיבות התגלית של אהרונסון היא, שנתגלה מקור החיטה ומרכז התפוצה שלה. החיטה אינה גדלה בר בשום מקום אחר בעולם. מניחים שהאדם הפרהיסטורי אסף זרעי חיטה בר וזרע אותם בסביבתו כבר לפני עשרת אלפי שנים.   

לסוג הנקרא חיטה, יש קרוב לעשרים מינים שתרמו לפיתוח הזנים התרבותיים. החיטה הקשה הייתה הגידול העיקרי מאז ומתמיד, בחקלאות המסורתית בכול ארצות הים התיכון. היום משמשת החיטה הקשה בעיקר לעשיית אטריות ולא לאפיית לחם. החיטה שממנה אופים את הלחם בעולם היא החיטה הרכה. מגדלים את חיטה "בעל" (ללא השקיה) בתהליך ממוכן, כשהזריעה נעשית במכונת זריעה והקציר עם הדיש, נעשים בעזרת קומביין. היבולים לדונם הלכו וגדלו מ 150 ק"ג לדונם בשנות החמישים, עד למעלה מארבע מאות ק"ג לדונם בראשית שנות אלפיים.  גרגרי החיטה והשעורה משמשם להפקת אלכוהול גם להפקת עמילן ולעשיית בירה ואלכוהול.

התירס הוא המזון הבסיסי במדינות דרום אמריקה ודורש עד אלף מ"מ גשם בשנה, בטמפרטורה  ממוצעת של כעשרים ושלוש מעלות צלזיוס. בארה"ב מגדלים את הכמות הגדולה ביותר של תירס בעולם המסתכמת בארבעים אחוזים מהיצור העולמי. גידול התירס נמשך חמישה חודשים בטמפרטורה ממוצעת של עשרים ושלוש מ"צ. זהו צמח חד שנתי המצמיח מהמפרקים התחתונים של הקנה, שורשי תמיכה רבים המחזיקים אותו באדמה ויש לו עלים ארוכים ורחבים.

התפרחות של התירס הן חד מיניות והאבקת הפרחים נעשית על ידי הרוח. פרחיו הזכריים ערוכים במכבד הנישא בראש הקנה והפרחים הנקביים מצוידים בעמודי עלי שאורכם מגיע עד 20 ס"מ. הפרות הם הגרגירים הגדולים (שאוכלים) היושבים על קלח התירס. החוקרים טוענים שמקור התירס הוא במקסיקו וגידלו אותו במשך אלפי שנים בשבטים אינדיאנים בדרום אמריקה. מעריכים שזה הגידול השלישי בחשיבותו בעולם אחרי החיטה והאורז, כי משתמשים בו למאכל, להפקת שמן תירס, לעמילן, לתעשיית אלכוהול למספוא ועוד.

תפוחי אדמה הוא גידול מזון בסיסי באירופה ובצפון אמריקה והוא מתאים לאקלים ממוזג וקר. פקעות תפוחי אדמה  עשירות בפחמימות ועמילן וקל לגדלן באזורים רבים בעולם. תפוחי אדמה (סולנום הפקעות), ממשפחת הסולניים גדל בר בחלק המערבי של אמריקה הדרומית, בהרי האנדים, שם כנראה תרבתו אותו האינדיאנים עוד בתקופה הפרהיסטורית. בהרים גבוהים אלה לא יכלו לגדל תירס או חיטה בגלל הקור העז וגידול תפוחי אדמה מתאים לסוגי אקלים שונים. במאה השש עשרה, הובאו פקעות תפוחי אדמה לגידול באירופה ומשם הוא נפוץ למזרח התיכון ולכל העולם. הכלכלה של אירלנד למשל התבססה במאה התשע עשרה על גידול תפוחי אדמה, אולם כאשר מחלת הכימשון תקפה (תוך שנה אחת) את כל שדות תפוחי אדמה ברחבי המדינה וכל היבולים הושמדו, היה רעב כבד שגרם לתמותה של מיליון אירים ועוד מיליון איש הגרו לארה"ב ולקנדה.

היום זורעים פקעות נקיות מכל מחלה ובשנת 1995 ערכו ניסוי ראשון בגידול פקעות תפוחי אדמה בחללית קולומביה. זהו צמח בעל פקעות אוגרות מזון שיש בהן ניצנים (עיניים) שמהם צומחים הגבעולים, העלים, השורשים והפרחים המוציאים ענבות רעילות. גבעולים מיוחדים (סטולונים) החודרים לקרקע, מפתחים את הפקעות החדשות המתמלאות במזון. החקלאים עושים ריבוי של תפוחי אדמה על ידי "זריעת" פקעות קטנות שבהן יש מספר ניצנים (ולא על ידי זרעים). 

לרשימות נוספות של אהוד קלפון - מרצה למדעי הטבע והסביבה במכללת גורדון לחינוך בחיפה - הקש כאן

מופעל ע"י מידע - פרסום באינטרנט ובעלוני מידע