עשר השבתות מתמוז לאלול \ אהוד קלפון

מי"ז בתמוז עד תשעה באב (ימי בין המצרים), מונים שלוש שבתות פורענות, או "תלתא דפורענותא". בי"ז בתמוז הובקעה חומת ירושלים, אחרי מצור שנמשך למעלה משנה וחצי על ידי נבוכדנצר מלך בבל. בתשעה באב, של שנת 586 לפני הספירה, נחרב בית המקדש הראשון, בימי צדקיהו שמלך על יהודה וירושלים.
הבבלים הגלו רבים מתושבי יהודה לבבל והמליכו את גדליה בן אחיקם (שהיה מקורב להם), על יהודה. הם לא הרשו לו לשבת בירושלים, שמרדה בהם, לכן הוא התמקם בעיר מצפה אשר בארץ בנימין. אחרי תקופה של כשנה, נרצח גדליה על ידי ישמעאל בן נתניה, שחשב שמגיעה לו המלוכה, כי היה מבית דוד. בעקבות רצח גדליה, קבעו חכמים יום צום לזכרו, בשלושה בחודש תשרי.
בשבת הראשונה, משלוש השבתות, של זמן בין המצרים, קוראים בהפטרה את פרק א' בירמיהו "מצפון תפתח הרעה" המנבא את חורבן ירושלים. בשבת השנייה, קוראים בהפטרה, את פרק ב' בירמיהו הנקרא "שמעו דבר ה'" ובשבת השלישית (לפני תשעה באב) קוראים בהפטרה, את פרק א' בישעיהו "חזון ישעיהו בן אמוץ".
אחרי החורבן, ירמיה ניסה לשכנע את שארית הפליטה להישאר ביהודה ולא לרדת מצרימה, אך ללא הועיל, כי רצו להתרחק מעול הבבלים. בשנת 538 לפני הספירה, כחמישים שנה לאחר חורבן בית ראשון, החלה שיבת ציון, באישור כרש מלך פרס, שכבש את האימפריה הבבלית. חלק מגולי בבל, שבו ליהודה ובנו את בית המקדש השני בירושלים.
בין י"ז בתמוז עד תשעה באב, יש שלוש שבתות שבהן נקראות הפטרות, המתארות פורענויות שבאו על ציון, כפי שאכן קרה עם חורבן הבית וגלות בבל. מיד אחרי תשעה באב באות שבע שבתות של נחמה, שבהן קוראים הפטרות על נחמה, מספר ישעיהו.
שבע ההפטרות הן: "נחמו עמי" (ישעיהו מ), "ותאמר ציון" (ישעיהו מט – נא), "עניה סוערה" (ישעיהו נד), "אנוכי אנוכי" (ישעיהו נא – נב), "רני עקרה" (ישעיהו נד), "קומי אורי" (ישעיהו ס'), "שוש אשיש" (ישעיהו סא – סג). יש חכמים הטוענים שסדר ההפטרות אינו מקרי, כי לעורכים הייתה כוונה לעלות בדרגות הנחמה.
אפשר גם לראות את הסדר הזה, כרב שיח שהתנהל בין אלוהים, הנביא ישעיה לבין העם. בראשית השיחה, אומר אלוהים לנביא ישעיה: "נחמו נחמו עמי". אתם הנביאים תנחמו את העם, כדי שיקום על רגליו. "אכן חציר העם", רוחו של העם יבשה ורפה כחציר וצריך לעודדו.
אך העם עונה: "ותאמר ציון עזבני ה", כלומר, דברי הנביאים אינם מספיקים לנחמת ציון, כי ה' נטש את עמו. זאת למרות דברי הנביא לעם: "ואתנך לברית עם להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות...". אז פונה הנביא לאלוהים ואומר: "עניה סוערה לא נוחמה". דברי אינם מעבירים את צערה, אינם מרגיעים ומפייסים אותה, על אף הנבואה: "הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים."
אז פונה אלוהים ישירות לישראל ואומר: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם". "אל תירא כי גאלתיך... כי תעבור במים איתך אני ובנהרות לא ישטפוך". "כי תלך במו אש לא תכווה ולהבה לא תבער בך". "ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך".
הנביא חוזר ושוטח את דברי הכאב, בפני האל ואומר: "רני עקרה לא ילדה" . "כי רבים בני שוממה מבני בעולה". אלוהים פונה שוב ישירות לציון ואומר: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, כי הנה החושך יכסה ארץ... ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה". "לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבולייך וקראת ישועה חומותייך ושערייך תהילה". "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך".
בשלב זה, חלה תפנית חדה ברוח העם, שהתחיל לשמוח על דברי הנחמה והגאולה ואלה היו דבריו: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטפני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה (מהמילה עדי) כליה". השיחה המשולשת, תמה בפסגת הנחמות, שהגבירה את בטחון העם, בהמשך קיומו בבטחה בארצו.
חכמים אמרו "משנכנס אב ממעטים בשמחה" ותשעה באב, הוא יום צום ותענית על חורבן בית ראשון ובית שני וגם על גרוש ספרד, שחל באותו היום (לפי מסורת העם). בשנת 70 לספירה, נחרב בית המקדש השני וירושלים, על ידי הרומאים, בימיו של רבי יוחנן בן זכאי, שהעביר את מרכז הלימוד והנהגת העם מירושלים ליבנה.