בתשעה האב, קוראים את מגילת איכה, שהיא אחת מחמש המגילות, המסודרות בחלק הכתובים של התנ"ך. יתר המגילות הן: מגילת אסתר הנקראת בפורים, מגילת רות הנקראת בשבועות, שיר השירים בפסח וקהלת בשבועות.
איכה ישבה בדד, היא קינה שנכתבה (על פי המסורת) על ידי ירמיהו הנביא, שהיה עד לחורבן ממלכת יהודה, ירושלים והבית הראשון בשנת 586 לפני הספירה
("ויקונן ירמיהו על יאשיהו..."). ירמיהו מקונן על חטאי העם ומנהיגיו, שהביאו לאובדן הממלכה, לחורבן הבית ובת ציון (ירושלים).
במגילת איכה, יש חמישה פרקים (קינות) ובהן מונים 154 פסוקים הכתובים בצורה מיוחדת, המתארים את ההרס, הצער והגלות. בסוף המגילה, מסיים ירמיהו את קינותיו בתפילה אישית לאלוהי ישראל: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".
בשלושת השבתות שלפני תשעה באב, בזמן "בין המצרים", קוראים הפטרות על החורבן כגון: "מצפון תפתח הרעה" , "שמעו דבר ה", "חזון ישעיה בן אמוץ".
לאחר תשעה באב, באות שבע השבתות של נחמה, שכולן לקוחות מספר ישעיהו והראשונה שבהן היא "נחמו נחמו עמי".
היום, לאחר שיבת העם לארצו, הקמת ממלכתו והשבת חירותו, הוא יכול לחדש גם את חג האהבה בט"ו באב, שנשכח בגלות הארוכה. ט"ו באב אומנם חל בשבועות הנחמה שלאחר תשעה באב, אך זהו חג עתיק, המיוחס לאבותינו שהיו עובדי אדמה וחגגו את הבציר בכרמים.
בזמן זה של מהפכים בחודש אב, העם מחדש את ימיו כקדם ושב אל השדות, אל הכרמים ואל נופי הטבע ומתחבר שוב אל אדמת אבותיו באהבה.
מי שילך בזמן זה בחולות, ימצא את חבצלת החוף במלוא פריחתה ותפארתה, בשיא החום והיובש של אב. פריחת החבצלת בלבן, במועד שיש בו חורבן ותקומה, צער ושמחה, אבל וחגיגה, מעידה על שיבת העם לנוף מולדתו שנשכח בגלותו.
החבצלת אומנם מוזכרת בשיר השירים "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" , אך פריחתה מאירה בלילות, את שבועות של הנחמה, עד לראש השנה.