כאשר אומרים מבול, מתכוונים לגשמים עזים המציפים בתים ורחובות, כבישים ושדות. אלא שבספר בראשית, הכוונה היא לגשמי שמים, ביחד עם מים שמקורם באדמה. "...נבעו כל מעיינות תהום רבא וארובות השמים נפתחו..." (פרק ז, 10). המבול שהיה טראומטי בחייו של האדם, סופר בודאי לאורך הדורות, עד שעלה לכתב בתרבויות עתיקות ובמקרא. "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ..." (בראשית ז, כ"ג). סיפורים על המבול, היו ידועים לעמים רבים עתיקים, שחיו בעולם מצומצם במסופוטמיה, לאורך נהרות הפרט והחידקל, הסהר הפורה, ומסביב לאגם מים קטן שהפך לים השחור. עבורם זה היה היקום כולו, שהלך והתרחב אחר כך על ידי היוונים והרומאים. בסוף ימי הביניים וראשית תקופת הרנסנס, יורדי ים אמיצים, התחילו לכבוש את הימים והאוקיינוסים, בעזרת אמצעי ניווט משוכללים, שנבנו על ידי חוקרים מתחומים שונים. הם גילו בהדרגה עוד יבשות, שהביאו למהפך בתפיסת גבולות עולמם, בצורתו של כדור הארץ ומקומו במערכת השמש.
בתקופות גיאולוגיות קדומות, מלפני מיליוני שנים, כדור הארץ היה מורכב מאוקיינוס אחד ומיבשת אחת. היא הלכה והתפרקה בהדרגה, והפכה ליבשות נפרדות, שהתרחקו זו מזו בתהליך איטי, הנמשך גם היום. בכדור הארץ של אז, חלו תהפוכות אקלים קיצוניות, מתקופות קרחוניות קפואות, עד לתקופות בין קרחוניות חמות ואף טרופיות. החוקרים טוענים, שתקופת הקרח הדרמטית ביותר בכדור הארץ, הייתה לפני 800 מיליון שנה, שנמשכה 150 מיליון שנה, ובה כול הארץ הייתה כדור קרח אחד שלם. התקופות הקרחוניות והבין קרחוניות, חזרו על עצמן בעוצמות שונות, מאז ועד ימינו. לפני 20,000 שנה, הייתה תקופת הקרח האחרונה, שבה הקטבים הקפואים התרחבו אל תוך היבשות. תקופה זו הסתיימה בהדרגה, עד לפני כעשרת אלפי שנים ובה הקטבים נסוגו, פחות או יותר, עד למרחבים ולקווי הרוחב של היום. בזמן נסיגת הקרחונים בכיוון הקטבים והמסת הקרח שהיה על היבשות, נוצרו שיטפונות עצומים במקומות הנמוכים. גם הנהרות והאגמים עלו על גדותיהם והציפו את השטחים המישוריים.
תופעות אלו, היו מלוות בגשמים עזים, שנמשכו ימים רבים, ושינו שטחי מחייה של האדם ושל חיית השדה. עם הפשרת שדות הקרח, האדם למד לזרוע בהם זרעים שליקט מצמחי הבר שהתחילו להופיע, ובהמשך הוא למד לזרוע גם חיטה ושעורה. הוא נלחם בלי הרף ברועים שעלו עם צאנם על שדותיו ולחכו כל מה שנבט בהם. לא מפתיעה היריבות בין רועי הצאן לבין עובדי האדמה, המתוארת בפרקים אלה בספר בראשית, הנמשכת עד היום.
על פי המקור המקראי ועל פי תפיסת האדם את מרחבו, היקום הקטן של עולמו, טבע במצולות המבול, שהביא כליה על הכול. על פי החוקרים, עד לפני כעשרת אלפי שנה, קרחוני הצפון שכיסו את קנדה וצפון ארה"ב, נסוגו סופית אל הקטבים והשאירו אלפי אגמי מים מתוקים ביבשת. עד אז, המהלך שנמשך כמה אלפי שנים, היה מלווה בשיטפונות וגשמים עזים שהיו כמבול לכל דבר. כך קרה גם בכל אירופה עד לרוסיה ומרחבי סיביר, שבהם נשארו ביצות ואגמים, מאותה התקופה. טוענים שעמקים שלמים מסביב לים השחור הוצפו והאגם הקטן הפך לים. לא רחוק מחופי טורקיה, מתחת לפני הים השחור, נמצאו שרידי מבנים, שנבנו על ידי בני אדם שחיו בעמקים אלה, לפני שהוצפו במי הקרחונים שנמסו. אפשר לשער שגם נהרות הפרט והחידקל, עלו על גדותיהם מהמים הרבים שזרמו מקרחוני ההרים שנמסו מצפון להם.
כל זה קרה רק לפני כעשרת אלפי שנה, בזמן שהאדם כבר למד לביית בעלי חיים, לאמץ צמחים, לזרוע בשדה ולבנות כפרי קבע ראשונים. הוא גם ידע להשאיר כתובות וציורים על אבנים, על כדים ואחר כך על פפירוס. זה היה המעבר בין התקופה הפרהיסטורית לתקופה ההיסטורית, שבה נרשמו ותועדו חלק מהסיפורים שעברו מדור לדור במשך מאות שנים וביניהם סיפור המבול.