פשפש המיטה ( Cimex lectularius ), הוא חרק טפיל במעונו של האדם מזמנים היסטוריים עתיקים, ובודאי גם קודם לכן במערות מגוריו.

בחודש אפריל 2009 , התפרסמה ידיעה בעיתונים אמריקאיים, על פשפשים שחדרו לבתי מלון, בערים רבות בארה"ב. פשפשי המיטה מתמקמים בכפלי מזרונים, שמיכות, וילונות ורהיטים, ומוצצים את דמו של אדם שבא איתם במגע בשעות הלילה.

יצורים זעירים אלה, יכולים לעבור בזמן קצר לכל חלקי תבל במזוודות של תיירים, ולהתרבות בתנאים מתאימים. על מנת להימנע מעקיצותיהם, יש לבדוק היטב את המיטה והרהיטים בחדר לפני שמתמקמים בו. לאחרונה, יש דיווחים על עלייה של 80% בטיפולים כימיים נגד הפשפש באזורים שונים בארה"ב. עד שנות החמישים של המאה העשרים, פשפש המיטה היה נפוץ כמעט בכל מקום בעולם, בבתים פרטיים, באכסניות ובמלונות.

בשנות החמישים והשישים, השתמשו בחומר הכימי DDT כדי להלחם בהם, עד שנעלמו כמעט כליל מסביבות האדם (לפחות בעולם המערבי). משנת 1995 שבו הפרסומים בעולם על חזרתם של הפשפשים והתרבותם בתוך הבתים. השימוש בחומר DDT  הופסק בזמנו, כאשר הוכח שהוא מסוכן לבריאות האדם, ומאז הפשפשים מוצאים את דרכם לאט בחזרה. פשפשי המיטה, אוהבים מקומות יבשים ורכים כמו בדים, מזרונים, שטיחים, שמיכות, נייר ועץ, אך לא מוצרי פלסטיק, ביטון ומשטחים חלקים וחשופים. פשפש המיטה חי בכל יבשות תבל במקומות יבשים, באזורים טרופים וגם באזורים ממוזגים, חוץ מיבשת אנטארקטיקה.

פשפש המיטה-( Bed bug ), הוא חרק טפיל, חסר כנפיים, הניזון רק מדם יונקים ועופות, ופעיל בשעות הלילה. הוא דוקר את עור האדם בעזרת גפי הפה, מפריש רוק המונע קרישת דם וכך הוא יכול לשאוב דם נוזלי באופן חופשי עד שגופו מתמלא. אי אפשר להבחין בין עקיצת פשפש, פרעוש או יתוש, אך כולם גורמים לגרוד בעור. לפני מציצת הדם, צבעו חום ואחרי כן צבעו הופך אדום. במחזור חיו יש לו גלגול חסר ולא מלא, כלומר אחרי ההזדווגות, הנקבה מטילה ביצים שמהן בוקעות נימפות ההופכות לפשפשים בוגרים (חסר שלב הגולם).

בהזדווגות, הזכר דוקר את המעטפת החיצונית של גוף הנקבה ומעביר לתוך בטנה את תאי הזרע. הנקבה מטילה כעשר ביצים מופרות בכל יום ומגיעה למקסימום של 200 ביצה בחייה, הנמשכים בין שישה חודשים לשנה. כעבור שבוע מזמן ההטלה, בוקעות נימפות המתנשלות חמש פעמים עד לגיל שמונה שבועות ובגרותם. אורכו של פשפש בוגר בין 4 ל 5  מ"מ, גופו שטוח, צבעו חום, חסר כנפיים (יש לו זוג מנוון) וחסר רגלי אחיזה. הפשפשים נמצאים בקני ציפורים ובמערות עטלפים, אך לא על גופם. אצל רוב האנשים המותקפים על ידי פשפשים ומוצצים את דמם, לא נשארים כמעט סימנים, להוציא נקודה זעירה על העור. אולם אנשים אלרגיים לעקיצותיהם, מגיבים בנפיחות גדולה של העור, עם כאב.

כדי להישמר ממכת פשפשים, רצוי למנוע את כניסתם לבית, ולמנוע את התבססותם, על ידי הוצאת מזרונים לשמש וניקויים בשואב אבק. לעתים אפשר להריח אותם, אם הם נמצאים בריכוז גבוה במקום אחד, כי הם פולטים חומר שומני בעל ריח עז. במקרים קיצוניים, כשיש אוכלוסייה גדולה שהתנחלה בקפלי המזרונים, בשטיחים וברהיטים, אז אין ברירה אלא להשתמש בחומרים יותר חריפים המשמידים אותם.

אתר אינטרנט: http://www.hsph.harvard.edu/bedbugs/specimen.pdf