הפרחים האדומים מלווים אותנו, כמעט בכול מקום בארץ, מינואר עד חודש מאי. מופיעות קודם הכלניות, אחר כך נוריות, דמומיות , צבעונים, דם המכבים והאחרונים הבולטים בשדות בסוף האביב, הם הפרגים. הפרחים השטוחים הרחבים כגון כלנית, נורית, דמומית ופרג הם חסרי צוף, אולם הם עשירים באבקה המושכת חרקים (בפרט חיפושיות בשם אמפיקומה), הניזונים מהאבקה. תוך כדי תנועת החרקים (או החיפושיות) הם עוזרים בהאבקת הפרחים. הצמחים בעלי הפרחים האדומים, באים ממשפחות שונות כגון: צמחי כלנית, נורית ודמומית שייכים למשפחת הנוריתיים, צבעוני למשפחת השושניים, דם המכבים למשפחת המורכבים, ופרג שייך למשפחת הפרגיים.

כלנית מצויה ( Anemone coronaria)

הכלנית שייכת למשפחת הנוריתיים,  בעלת פקעת רב שנתית, ונפוצה במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובספרד. הפריחה של הכלניות היא מחודש שבט עד ניסן (מסוף ינואר עד חודש מרץ). הצבע האדום של פרחי הכלנית הוא הבולט  ביותר בארץ.  אולם בזמן שבדרום הארץ נפוצות רק כלניות אדומות, בצפון הארץ נפוצות כלניות שצבעים שונים כגון אדום, סגול לבן, וורוד. כנראה שבאקלים יבש עם מעט משקעים, עם הרכב הקרקע כזה ולחות אוויר מועטה, גדלות הכלניות האדומות בלבד. הכלניות הרב צבעוניות, גדלות בצפון הארץ שם התנאים מתאימים להן ואינן מדרימות לאזורים המדבריים.  ההאבקה בפרחי הכלניות נעשית בעזרת הרוח וגם על ידי חרקים. בכרמל, בגליל ובגולן, בחברת הצומח של אלון מלוי ואלה ארץ ישראלית אפשר לראות כלניות בכל הצבעים. הצבעים (הפיגמנטים) של עלי הכותרת נמצאים מומסים במוהל התאים. הכלניות שאינן אדומות, מקדימות את פריחתן בחורף בימים הקרים לפני פריחת האדומות, ממתינות לימים היותר חמימים של האביב. הכלנית פורחת לאורך של כמה שבועות, הפרח מסוגל להיסגר ולהיפתח (רק בפרחים הצעירים) על פי תנאי מזג האוויר ועלי הכותרת שלו גדלים עם הזמן. אין האבקה והפריה עצמית בפרחי הכלנית כי ההבשלה של אברי הרבייה שלהם אינה נעשית באותו הזמן. הבשלת החלק הנקבי (הצלקת העלי והשחלה) מקדים את הבשלת החלק הזכרי ( האבקנים). פרח כזה נקרא פרוטוגני, מכאן שיש הפריה הדדית בין הפרחים. בפרחי הכלניות אין צוף, אולם יש בהם הרבה אבקה המושכת חרקים מאביקים, בפרט חיפושית בשם זבלית הפרחים. יש חרקים המבקרים רק בפרחי כלניות אדומות וחרקים אחרים מבקרים בפרחים צבעוניים אחרים.

נורית אסיה  ( Ranunculus asiaticus)

נורית אסיה הוא צמח רב שנתי המונה 400 מינים. הנורית שייכת למשפחת הנוריתיים ונפוצה באזור הים תיכוני עד גבול המדבר. היא גיאופיט המופיע בשדות, רק בחודש מרץ אחרי גל המרבדים של הכלניות. הנורית לא נאכלת על ידי עזים וכבשים כי היא רעילה (גם לאדם).

לנורית יש בתוך האדמה שני סוגי שורשים: שורשים מעובים אוגרי מזון, הנמצאים סמוך לפני הקרקע ושורשים דקים וארוכים, המשמשים ליניקת תמיסות מזון מהקרקע. בגשמי החורף מתפתחת מעל פני האדמה שושנת עלים, המוציאה מתוכה באביב גבעול עם פרחים אדומים גדולים (עד לקוטר של 5 ס"מ). הפרח בנוי מחמישה עלי כותרת וחמישה עלי גביע הצמודים להם. בבסיס עלי הכותרת (במרכז הפרח) בולטים אבקנים מרובים הנראים כמו כתם חום כהה. כדי להבדיל בין נורית לכלנית צריך רק להסתכל על הפרטים הבאים. לנורית יש עלי גביע ולכלנית אין עלי גביע, אך יש לה עלים גזורים על הגבעול מתחת לעלי הכותרת ולנורית אין עלים על הגבעול. גרגירי האבקה הרבים שבלב פרח הנורית מזמינים חרקים ובעיקר חיפושית הפרחים הניזונה מהאבקה העשירה בחלבונים.

דמומית קטנת פרי (Adonis cupaniana)

צמח חד שנתי בעל פרחים אדומים קטנים ממשפחת הנוריתיים, הגדל בשדות בור פתוחים באזור הים התיכון ופורח מפברואר עד אפריל. הגבעול מגיע לגובה של 20 ס"מ ומכוסה בעלים גזורים. לשם השוואה, לנורית אין בכלל עלים על הגבעול ולכלנית יש רק שני עלים על הגבעול. הפרח השטוח עם עלי הכותרת הפתוחים, נע במשך היום בעקבות קרינת אור השמש ופונה אליה.   

צבעוני ההרים (systole  Tulipa )

צבעוני ההרים שייך למשפחת השושניים, פורח מחודש מרץ עד אפריל, באותו הזמן של פריחת הנוריות ואחרי הפריחה הגדולה הכלניות. זהו גיאופיט בעל בצל חד שנתי, הנמצא עמוק בתוך האדמה. בראשית האביב יוצאים מהבצל עלים ארוכים (15 ס"מ) ואחר כך יוצא גבעול מחוץ לאדמה (שגובהו מגיע עד 40 ס"מ) הנושא עליו פרח אדום אחד גדול. יש לו שישה עלי כותרת (כמו לכול בני משפחתו השושניים) שאורכם מגיע עד שמונה ס"מ ובבסיסם יש כתם שחור. הוא גדל בשטחים פתוחים על הרים סלעיים באזור הים התיכון. לאחר ההאבקה וההפריה, נוצר פרי הלקט המכיל בתוכו זרעים המתפזרים על ידי הרוח.

דם מכבים אדום ( Helichrysum sanguineum )

זהו צמח עשבוני רב שנתי ממשפחת המורכבים, הפורח באפריל - מאי. בחורף הוא מפתח  עלים שעירים צמודים לפני הקרקע ובאביב עולים מהקרקע גבעולים מכוסים שערות צמריות עד לגובה של 50  ס"מ.

בראש הגבעול יש מספר תפרחות צמודות יחד שצבען אדום בולט. הצבע האדום בא מהחפים של הפרחים ולא מהפרחים הזעירים (שבקושי נראים ) וצבעם צהוב ולא בולט. הצמח גדל באזור הים התיכון בבתות, בשטחי בור פתוחים ובחורשים פתוחים. לסוג דם המכבים יש מינים רבים הגדלים על הרים גבוהים באירופה, שקשקשי המעטפת שלהם בצבע צהוב.     

פרג מצוי ( Papaver subpiriforme ) 

הפרג שייך למשפחת הפרגיים, פורח בחודש אפריל- מאי והוא אחרון הפורחים האדומים.  הוא האחרון בשרשרת הפריחה של הפרחים השטוחים המכונים "פרחים דמויי צלחת" כגון כלניות, נוריות ופרגים. הפרג הוא צמח חד שנתי בניגוד לכלניות ולנוריות שהם רב שנתיים. גבעוליו מגיעים לגובה של חצי מטר, עליו גזורים וכל צמח נושא על גבעוליו הרבה מאוד פרחים. בניצן הפרח יש שני עלי גביע הנושרים עם פתיחת הפרח מתוך הניצן. הפרח שקוטרו עד שבעה ס"מ, בנוי מארבעה עלי כותרת דקים בצבע אדום. בכול אחד מעלי הכותרת יש כתם כהה, המגלה מיד את זהותו של פרח הפרג.

במהלך הקיץ מבשיל ההלקט היבש, שהוא הפרי המכיל זרעים רבים. מהפרי הפיקו בעבר וגם כיום את סם האופיום וגם מורפיום. השם פרג מוזכר במשנה, מאוחר יותר, הרמב"ם מציין שמיץ פרג משמש נגד נדודי שינה, והרופא היהודי איבן סינא מתאר את השימוש באופיום לשיכוך כאבים. העמים העתיקים במזרח הקרוב כגון האשורים, הבבלים, המצרים והפניקים השתמשו בסם שהפיקו מהפרגים, להרגעה ולערפול חושים.

ביוון קראו לצמח הפרג "צמח האושר" ובכרתים התגלה פסל שעל ראשו זר של שלושה פרגים המציין את "אלת הפרגים" שהיא אלילת שיכרון החושים.  בשיר "יש פרחים"  שנכתב על ידי נתן יונתן יש אזכור לפרגים. "הראית איזה אודם שצעק למרחקים שדה דמים היה שם קודם ועכשיו הוא שדה פרגים"