"משנכנס אב, ממעטים בשמחה" (משנה, תענית כ"ו, ב). חודש אב או "מנחם אב" הוא החודש החמישי בלוח המקראי המתחיל בניסן, והחודש האחד עשר המתחיל בתשרי, על פי הלוח העברי מתקופת המשנה. הוא נקרא כך בשפה האכדית שבה דברו הבבלים והאשורים משנת 2500 לפני הספירה על כמעט לראשית הספירה. לשם "אבו" באכדית יש שתי משמעויות: "אש" על שום החום הכבד של חודש קיצי זה, ו"קנים" כי נהגו בעונה זו לקצור את הקנים שגדלו בגדות הנחלים והביצות, לעשיית מחצלאות. על פי חלוקת השנה העברית לארבע עונות (או תקופות), אנו נמצאים כעת ב"תקופת תמוז" הכוללת את שלושת חודשי הקיץ המובהקים, שהם תמוז אב ואלול.

חודש אב הוא בן 30 יום, והיחיד שאינו מוזכר במקרא, אלא במשנה. התקופה שבין י"ז בתמוז לבין תשעה באב (שלושה שבועות), נקראת על פי המסורת היהודית "ימי בין המצרים". אלה הם ימי אבל על חורבן בית ראשון ושני ועל הפורענויות שבאו על עם ישראל לאורך שנות הגלות. השבת שלפני תשעה באב נקראת "שבת חזון" כי קוראים בה את ההפטרה "חזון ישעיהו בן אמוץ", ואחרי כן בא יום תשעה באב, שהוא יום צום ותענית, ובו קוראים את מגילת איכה.

השבת שאחרי תשעה באב, נקראת "שבת נחמו", כי קוראים בה את ההפטרה "נחמו עמי", המסמלת, על פי חזון הנביאים, את הגאולה שבאה אחרי החורבן. לאחר ימי הנחמה, מגיע ט"ו באב שהוא יום שמחת האהבה, שבו יצאו במחולות בכרמים בתקופת המקרא והמשנה.

בשנת 586 לפני הספירה, נחרבה ירושלים והבית הראשון על ידי נבוכדנצר מלך בבל, שהגלה חלק מהעם לבבל והושיב אחרים במקומם. חמישים שנה לאחר מכן, בשנת 537 לפני הספירה, הגיע הגל הראשון של עולי בבל לירושלים, ובגל השני (בשנת 457), הגיע עזרא הסופר שלימד תורה בימי המסחר בשווקים והנהיג מועדים קבועים לקריאה בתורה. שלוש שנים לאחר מכן, הגיע נחמיה שהיה מנהיג מדיני ואיש מעשה, ובנה מחדש את חומת ירושלים, כדי להגן על תושבי העיר. בשנת 66 לספירה, החל המרד הגדול של היהודים ברומאים, שבמהלכו נחרבה ירושלים והבית השני, בשנת 70 לספירה.

האגדה מספרת שמזל חודש אב, הוא אריה, כי רק לו יש את העוצמה והכוח להתאושש, ולצאת מחוזק מהצרות והחורבן של אב. הקבלה מייחסת לחודש אב "חוכמה", כי החורבן הביא לתפנית רוחנית, לדעת ותבונה, בקרב העם.