בשבוע האחרון של אוגוסט, הופיעו יחדיו חסידות בעמקים וחצבים בחופים. בכל שנה חולפות מעלינו בסתיו, כחצי מיליון חסידות בדרכן מאירופה לאפריקה, ובחזרה באביב. חלקן הקטן נשאר לחרוף באגמון החולה, יחד עם שקנאים, עגורים ברווזים, דורסים וציפורי שיר לרוב. זהו מועדו הקבוע של החצב המבשר את הסתיו, בפרחיו הלבנים המסודרים לאורך שרביט. אפשר לראותם פורחים על תל חלי המערבי ליד נחל ציפורי, בתל שמרון בעמק יזרעאל, בהר הקפיצה ליד נצרת, על סלעי הכורכר לאורך החוף, על תל מבורך ליד בית חנניה ותפזורת של יחידים בכל מקום.  

החצב פורח, כאשר תש כוחה של חמה, והימים מתקצרים. תרדמת קיץ ארוכה עוברת על בצל החצב באדמה, ובשלהי הקיץ, הוא מוציא עמוד תפרחת, בגובה מטר וחצי, מתוך בצל הנמצא עמוק באדמה. החצב שייך למשפחת השושניים, בעלי עטיף כותרתי עם שישה עלי כותרת, שישה אבקנים, שחלה עלית ופרי הלקט. הבצל אוגר בתוכו חומרי מזון במשך החורף והאביב, המאפשרים לו לפרוח בעונת היובש של סוף הקיץ, ולייצר זרעים עוד לפני רדת היורה. הוא מקדים לפרוח, כאשר יש עדיין שפע של חרקים מאביקים, ההולכים ומתמעטים בסתיו ובחורף. העלים מופיעים מאוחר יותר, בגשמי החורף, כדי להימנע מהתייבשותם במהלך הקיץ. עיקר הריבוי נעשה מבצלים קטנים, המתפתחים ליד בצל האם ומעט מאוד מזרעים. זהו גיאופיט רב שנתי בעל בצל, האוגר מזון ומים בחורף לפריחה בסוף הקיץ.  

הפריחה המאוחרת שייכת למעשה לעונה הקודמת, כלומר הפרחים שייכים למחזור הצמיחה הקודם. עלי החצב מתייבשים בראשית הקיץ, והעלים החדשים שייכים לגידול של העונה החדשה. הוא "לוקח סיכון" בפריחתו ביובש סוף הקיץ, וזאת כדי להגדיל את סיכויו להאבקת פרחיו על ידי חרקים. בזמן חרב זה, אין הרבה צמחים מתחרים על האבקת פרחיהם, והחרקים המאביקים נמצאים בשפע. החצב מוזכר בתלמוד, כי האיכרים נהגו לתחום בו את חלקות שדותיהם, ומוזכר במשנה בשם "חצוב", כי בכוחו לחצוב באדמה, ולהעמיק בה את בצלו.   

פרחי החצב נפתחים לאורך עמוד תפרחת מלמטה כלפי מעלה. בשעות הבוקר נפתחים הפרחים בדור התחתון ונסגרים לקראת ערב, ולמחרת נפתחים פרחים חדשים בדור שמעליהם. סיפורי פולקלור מקומיים מספרים, שהחצב משמש לחיזוי משקעים שירדו בשנה הקרובה. אם יש פריחה מוקדמת, ובהיקף רחב, משערים שזו תהיה שנה גשומה, ואם יש פריחה מאוחרת ודלילה, זו תהיה שנה שחונה.  

פריחת הסתיו, מתחילה קודם במקומות הגבוהים ואחר כך בעמקים, ובמקומות הנמוכים, בניגוד לעונת האביב, שבה הפריחה מתחילה במקומות הנמוכים, ועולה בזמן איטי לגובה ההרים.

החסידה הלבנה, חייה בנופים פתוחים ובשדות לחים, סמוך לברכות דגים ומקווי מים למיניהם. חלקי גופה לבנים, כנפיה שחורות, המקור והרגליים בצבע אדום בהיר. גובה 125  ס"מ, משקל בין 2.5  לארבעה ק"ג, ואורך מוטת הכנפיים נעה בין 1.5 לבין שני מטרים. בעונת הקינון והדגירה החסידות חיות בזוגות, אך הן אינן מונוגמיות לכל החיים, כי לאחר שובם מהנדידה, מתהווים זוגות חדשים.

החסידות קשורות יותר לקן שאליו הן חוזרת כל שנה, מאשר לבן זוג. הן נודדות בלהקות גדולות וכך הן חיות באזורי הנדידה בחורף. הן ניזונות מדו חיים, זוחלים, עכברים, תולעים וחרקים למיניהם. תעופתה בדאייה, תוך ניצול זרמי אוויר חמים עולים, המעלים אותה לגובה, משם היא דואה למרחקים, ומאבדת גובה, ושוב תופסת אוויר חם, עולה ומתקדמת. ביום הן עפות, ובשעות הערב הן נוחתות בשדות לחיפוש מזון, ובלילה הן לנות בלהקות.   

יש מעט חסידות הנשארות בחורף בארץ, ובודדות נשארות גם בקיץ. מקורה הארוך מותאם לשלות יצורים בגדלים שונים מתוך המים הרדודים ומתוך הבוץ, ורגליה הגבוהות יכולות לנוע בגדות הבריכות הבוציות. לחסידה אין איבר קול, היא אינה שרה ואינה משמיעה שריקות ונחשבת לאילמת. אולם בזמן הדגירה על הביצים בקן, שני בני הזוג מתקשרים ביניהם על ידי הקשת שני חלקי המקור במהירות, כמו כלי הקשה. קוטר הקן עשוי להגיע לשני מטרים ועומקו למעלה ממטר.