חולד מצוי(Spalax typhlus)  חי באזור הים התיכון והוא נפוץ בארץ מצפון הנגב עד לגליל העליון וצפון רמת הגולן. החולד מתחיל את חפירת המנהרות ואת תל ההמלטה מיד עם רדת הגשמים באוקטובר או בנובמבר. בגני ירק או בשדות מושקים הוא חופר מנהרות גם בחודשי הקיץ, משום שתכונות הקרקע מכוונות ומשפיעות על פעילותו. הוא חופר באדמה בעזרת שיניו ורגליו הקדמיות והוא מעלה את האדמה בעזרת רגליו האחוריות ובעזרת ראשו הפחוס.

הוא יוצר שורה של תלוליות עפר (תלים) מהאדמה שהוא מוציא מהמחילות ולפי זה אפשר לדעת את כיוון המחילה של כול חולד. גודל התל הרגיל שרואים בדרך כלל בשדה הוא: שלושים ס"מ גובה ועשרים ס"מ רוחב (רוב התלים) ותל ההמלטה, גובהו 40 ס"מ ואורכו 80 ס"מ (תלים מעטים).

החולד ניזון משורשים של צמחים, מפקעות ובצלים וגם אוגר במחילותיו מזון רב כמו גזר, תפוחי אדמה, בוטנים, שורשים שונים, פקעות ובצלים. הוא גם מפיץ גיאופיטים שונים כגון בצלצלים של חמציצים הצומחים ומתרבים באזורים חדשים. בשדות הבר נמצאו במחילותיו בצלים ופקעות של נרקיס, זמזומית, חמציץ נטוי, לוף, לופית, סיפן התבואה, וגם צמחים שלמים של אספסת, תלתן, חיטה, שעורה ועוד. בסוף הסתיו יוצאים החולדים מהמחילות לחיפוש  אחר בן זוג, הרבייה נמשכת בחורף, תקופת ההיריון 30 יום ויש רק המלטה אחת בשנה (בסוף ינואר תחילת פברואר). מספר הגורים בהמלטה נע בין שלושה לארבעה שהאם מניקה בתחילה בחלב ואחר כך הגורים אוכלים מזון צמחי הנאגר במחסני המזון שבמחילה.

הגורים עוזבים את קן ההמלטה ואת המחילה של האם בגיל שישה שבועות ומיד מחפשים לעצמם מקום מתאים לחפירת מחילה לעצמם.

כול חולד חי לבדו במחילתו עד גיל שנה (המועד לבגרותם המינית) ואז יוצאים לחפש בן זוג לרבייה. הם שומרים בקנאות על בדידותם במחילתם ואם יפגשו חולד אחר הם ילחמו ויגרשו זה את זה. בטבע חי החולד בין שנתיים לשלוש, אולם בתנאי שבי הוא חי למעלה מארבע שנים. המחילות באדמה ארוכות וצרות ובהן יש חללים לאגירת מזון, חללים להפרשות, וקן המלטה מרופד בצמחים יבשים (אצל הנקבה). בתוך המחילות אפשר למצוא גם דיירי משנה כגון: חרקים, טחביות, נדלים וזוחלים למיניהם. החולד גורם נזקים לגידולים החקלאיים ולכן החקלאים נלחמים בו בעזרת פיתיונות כגון: תפוחי אדמה, גזר, חיטה או סובין שמוסיפים להם חומרים רעילים. לחולד יש מספר חושים מפותחים כגון: חוש המישוש, חוש הריח וחוש השמיעה, אולם הוא חסר ראיה כי הוא חי במחילות חשוכות כל חיו, אם כי הוא יכול להבחין בין אור לחושך. החולד הזה שייך למחלקת היונקים, סדרת המכרסמים ולמשפחת החולדיים ויש המכנים אותו בטעות חפרפרת שחייה באירופה ולא באזור שלנו. על פי השלדים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ, יודעים שלפני אלפי שנים חיו כאן חפרפרות, אולם מאז הן נדדו צפונה לאירופה והחולדים נשארו כאן. בארצות הבלקן, בטורקיה וברומניה, יש גם חולדים וגם חפרפרות.                                            

חולד ארץ ישראלי ( Nannospalax ehrenbergi )  שייך למחלקת היונקים, לסדרת המכרסמים, למשפחת העכבריים, לתת משפחת החולדיים, לסוג חולד ולמין חולד ארץ ישראלי. באזור שלנו החולד נפוץ מצפון הארץ ומרכזה עד לנגב, בכל הקרקעות שבהן אפשר לחפור מחילות למעט בחולות הנודדים. החולד שומר על שטח מחייתו בקנאות, פעיל בשעות היום, וחי לבד במערכת מחילות תת קרקעית שאותה הוא חופר ברגליו. במחילות יש חדרים המשמשים לאגירת מזון, וכן חדר מרופד בקש המשמש לשינה.

המערכת סגורה וחסרת יציאה אל פני הקרקע, ותלוליות העפר הבולטות בשטח משמשות לסילוק העפר. במערכת המחילות החשוכה יש טמפרטורה ולחות קבועים. חדר שנהרס או התלכלך, נסתם על ידי החולד ונבנה אחר במקומו. גוף החולד גלילי, מוארך, מכוסה פרווה קצרה וצפופה, ללא זנב ואפרכסות אוזניים. העיניים שקועות מתחת לעור ומכוסות בקרום דק, אך הוא מסוגל להבחין בין אור לחושך. הוא מצויד בשיניים חותכות תחתונות ארוכות ובולטות שבעזרתן הוא מפורר את האדמה ומרחיב את מחילתו.

הוא מסלק את האדמה התחוחה בעזרת גפיו הקדמיות והאחוריות אל מאחוריו, ובעזרת ראשו השטוח הוא דוחף את האדמה (כמו בולדוזר) אל מחוץ למחילה. החולד פוגע בגידולים חקלאיים רבים, כי הוא ניזון מצמחים, ובעיקר משורשים וגיאופיטים שונים. לעתים הוא מושך צמחים שלמים אל המחילות שמתחת לאדמה.

הוא אוגר את מרבית מזונו בתקופת החורף, באדמה רכה ונוחה לחפירה, ולא בקיץ החם באדמה היבשה. אחרי הגשמים הראשונים, הנקבות בונות את תלי ההמלטה באדמות כבדות , עם מערכת מחילות ותא המלטה מתחת לאדמה.

בעונת הרבייה מגיעים הזכרים אל המחילות של הנקבות, תוך השמעת לחישות חיזור, והנקבה בוחרת את הזכר המתאים. תקופת ההיריון נמשכת כארבעה שבועות, והיא ממליטה עד חמישה ולדות ערומים המתכסים בשיער רק בגיל שבועיים.

אחרי חודש וחצי, הם נגמלים מיניקת חלב, ובהיותם בגיל שלושה חודשים הם חופרים מחילות לעצמם ומוכנים להתחיל חיים משלהם. בגיל שנה הם מגיעים לבגרות מינית, אולם בטבע רובם אינם שורדים ומתים במהלך השנה הראשונה.

החולד תוקפני ביותר כלפי בני מינו בתקופה שמחוץ לעונת הרבייה ופגישה בין שני חולדים תסתיים לרוב בפציעות. על מנת ליצור קשר עם אחרים, החולד נוהג להקיש עם הראש על דפנות המערה, ליצירת תנודות (ויברציות), העוברות באדמה, במהירות רבה ונקלטות על ידי חולדים אחרים.

החולד מוזכר בתנ"ך כחיה טמאה האסורה באכילה : "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו" ( ספר ויקרא י"א , כ"ט ).