מאז שנפתחה תעלת סואץ בנובמבר 1869 , עברו יצורים רבים מים סוף אל הים התיכון, כולל מדוזות ומיני דגים. אורכה של התעלה 162  ק"מ  ממפרץ סואץ לים התיכון, וזה מאפשר מעבר נוח לנדידת מיני אורגניזמים מים לים. על פי הערכה, עברו עד כה לים התיכון 70 מיני דגים, כולל דג ארסי בשם "שפמית ארסית". במקום חיותה המקורי בים סוף, מטילה נקבת השפמית, למעלה ממאה אלף ביצים, שרק מעט מהן בוקעות, ומעט מאוד דגיגים שורדים ומצליחים להגיע לבגרות ולהעמיד צאצאים. זאת בגלל צפיפות גדולה בבית הגידול, ותחרות על מעט מקורות המזון באותה סביבת חיים. הנדידה לים התיכון של שפמית ארסית, שהחלה בשנת 2001 , פתחה לפני אוכלוסייתה מרחבי מחייה גדולים, עם מקורות מזון רבים, שאפשרו את התרבותה לממדים עצומים, לאורך חופי הארץ. אורכו של דג השפמית נע בין 20 ל 30 ס"מ, צבעו אדמדם, עם פסים צהובים ולבנים לאורך גופו. יש לו קוץ חד, משונן וחלול בסנפיר הגב, שדרכו עובר הארס אל הקורבן, ועוד שני קוצים בסנפירי החזה. הארס מגיע מבלוטת הארס הנמצאת בבסיס הקוץ, וזורם דרכו כמו במזרק. 

אנשים שנדקרו על ידי הדג הארסי, מספרים על כאבים עזים עם שטפי דם, הנמשכים ימים. יש מקרים, שבהם נדרש טיפול רפואי בבית חולים, כי הארס עלול לגרום לאובדן ההכרה ולסכנת חיים. גם אנשים שהלכו יחפים לאורך שפת הים, ודרכו במקרה על דג ארסי מת, נדקרו בקוצו שהכיל ארס, ונפגעו כמו מדג חי. דג השפמית, ניזון מפגרים של יצורים ימיים בחופים רדודים, ופגריו נסחפים לחוף ומהווים סכנה להולכים על החול יחפים. לעתים נתקלים בדגיגים רבים של השפמית שנעים ביחד סמוך לחוף, שעלולים לסכן שחיינים ומתרחצים. לטיפול ראשוני לאחר עקיצה, רצוי לחטא את מקום הדקירה, ולחמם את המקום, כי הרעל מורכב מחלבון, המתפרק בטמפרטורה שמעל 40 מ"צ.                   

דג השפמית גורם נזקים לדייגים, בזה שהוא נלכד ברשתותיהם, ונמשך לפיתיונות בקרסי הדייג, במקום דגי המאכל הרצויים להם. הוא ארסי במגע, וטפלים בו בזהירות כאשר משליכים אותו בחזרה לים, כי אין בו תועלת לדייגים. הדגים שנדדו לים התיכון, מהווים איום על המינים המקומיים, על ידי תחרות אגרסיבית על מקומות מחייה, על מקורות המזון, ועל שטחי רבייה. ידוע שפלישת יצורים ממקום למקום (ביבשה, או בים), ההופכים דומיננטיים ואגרסיביים במקומם החדש, עלולה לפגוע במגוון המינים, לערער את המארג הטבעי של הסביבה, ולגרום להכחדת  המינים המקומיים.