במורדות רכס נופית ובסביבה, הולכות ומתרבות החוגלות, שכמעט לא נראו בראשית הקמת הישוב בשנת 1987 , בגלל הציד הרב שהיה מותר עד שנת 2006 . בהליכה באמצע ינואר במדרונות שמסביב לישוב, נתקלים מדי פעם בחוגלה שעפה פתאום מתוך סבך של אלת המסטיק וקידה שעירה, כשהיא עפה נמוך למרחק קצר ונוחתת. היא מבלה את רוב זמנה בהליכה על הקרקע בחיפוש מזון מהצומח, ולא בתעופה. כנפיה קצרות (15  ס"מ) ביחס לגודל גופה (עד 40  ס"מ), לכן היא חותרת בכנפיה מהר מאוד על מנת להחזיק את משקלה (כחצי ק"ג) באוויר, בתעופה כבדה ומגושמת. לעתים רואים להקה קטנה של חוגלות שפתאום עפות יחד, כשהן מתגלות בשדה (לא בעונת הדגירה באביב).

חוגלת הסלעים (Alectoris chukar) שייכת לסדרת התרנגולאים, ונפוצה בארץ מהחרמון עד הרי הנגב וסיני, כולל רמת הגולן, הגליל, הכרמל, עמקים הצפוניים, אך לא באזורים מדבריים צחיחים. בעולם היא נפוצה, באסיה, במזרח התיכון, בטורקיה, במזרח יוון, ובצפון אמריקה, באקלים ממוזג, ים תיכוני, וסמי ארידי. יש בארץ פסיפסים עתיקים שבהם יש ציורי חוגלות (קיסריה), בספר במדבר  מופיע השם חוגלה בת צלופחד, בספר יהושע מוזכרת העיר חוגלה, ויש ישוב חוגלה בעמק חפר.

החוגלות אינן נודדות מכאן לארצות אחרות, אך הן יכולות לשנות את מקומן על ההר על פי עונות השנה, כלומר מן נדידה ורטיקאלית. גודל החוגלה נע בין 30 ל 40  ס"מ, משקלה כחצי קילוגרם, רגליה ומקורה אדומים, גבה חום, על בטנה פסים בצבעי לבן ושחור, ראשה חום, צווארה לבן, ופס שחור מקיף חזה אפור. בחודש פברואר מתהווים זוגות לצורכי רבייה והטלת ביצים, אין הבדלי צבעים ביניהם, רק שהזכר גדול במקצת מהנקבה.

הנקבה חופרת גומה באדמה (בקוטר 20  ס"מ), בסבך השיחים, מרפדת אותה בעלים, והזכר שומר על איזור הקינון מפלישת זרים. היא מטילה לתוך הגומה, בממוצע כעשר ביצים, ודוגרת עליהן 24 ימים עד לבקיעתן. רוב הזכרים נשארים עם המשפחה עד שהאפרוחים מגיעים לגודל של בוגר ומסוגלים להתחיל לעוף, ויש זכרים שמיד עוזבים לאחר ההטלה ומצטרפים ללהקת זכרים. מיד לאחר בקיעת אפרוחים מביצים, הם מסוגלים לעמוד על רגליהם, ללכת ולרוץ, עיניהם פקוחות, ומיד מסוגלים למצוא מזון לעצמם. לעומתם, גוזלים כגון של דרור הבית, וציפורי שיר חובשי קן, זקוקים לטיפול והאכלה ארוכים על ידי ההורים, עד שהם עפים מהקן.

אפרוחי החוגלות מגיעים לשיא גודלם, כעבור כחודשיים ימים, ועד אז הם נשארים בקרבת האם המנסה להרחיק מהם טורפים מתקרבים. אומנם האפרוחים מוסווים ומתמזגים היטב עם צבעי סביבתם, אך הם חשופים לעופות דורסי יום הצופים עליהם מהאוויר ועלולים להפתיעם. האפרוחים ניזונים בעיקר מחרקים, והבוגרים ניזונים בעיקר מזרעים, וחלקי צמחים. בעונת הקיץ השחונה, החוגלה זקוקה למים, בפרט שהיא ניזונה מזרעים יבשים, ובחורף יש לה מספיק מים בכל חלקי הצמח. הקולות שהיא משמיעה כשהיא על הקרקע, דומים לקרקורים של תרנגולת הדוגרת על ביציה, אך באוויר היא משמיעה שריקות מקוטעות.