הנדידה
המופלאה \ מאת : אהוד קלפון
|
|
ברק
פילח את לב השמים בעמק פורה בצפון אירופה ורעם אדיר נשמע מתגלגל בעקבותיו. גשם וברק
החלו לרדת בעוצמה מעננים אפורים וכבדים, על רגבי אדמה חרושה, על שדות מרעה וחלקות
יער ועל הכפרים הקטנים, השוכנים
בגדות הנחלים והאגמים.להקה גדולה של חסידות נראתה, לפתע, נוחתת על גדות אגם קטן
ומוצאת לה מסתור ומחסה ללינת לילה משותפת.ציפור קטנה, שראתה את התנועה הרבה באוויר,
התקרבה לקצה הלהקה, שזה עתה נחתה בקרבת תחום מחייתה, ושאלה בסקרנות את אחת האורחות
הלא-קרואות:"שלום לך, חסידה יקרה! מאין באת?" החסידה המופתעת מהשאלה, החלה להסביר
לרעותה התמה: "בהרים שבצפון קר מאד ואין די מזון לכולנו; דחף פנימי חזק מורה לנו
להתארגן בעמקים לקראת הנדידה דרומה."
עודן
משוחחות, והנה ארנבת גדולה רצה לה בדילוגים ובעקבותיה - גוריה
הקטנים.
הסקרנות
הטבעית הביאה גם אותם למקום זה כדי לברר, מה מתרחש בקרבת מחילתם ומקורות פרנסתם."על
מה ההמולה הזו?" שאל גור אחד את אמו.
"ככה
זה כל שנה," ענתה הארנבת בדאגה. "בעונת הסתיו מורגש אי-שקט אצל העופות ורבים
מתקבצים לכאן לפני נדידתם דרומה. זו רק תחילת עונת הנדידה. עוד יגיעו מינים רבים,
יזללו מכל הבא ליד, כדי לאגור כוח להמשך נדידתם הארוכה. הם עפים בדרכים שונות
ובגבהים שונים וכל מין והיעד הסופי שלו. למשל, החסידות מנצלות את זרמי האוויר
העולים, כדי לדאות ולהתקדם; הברווזים חותרים בלי הרף בכנפיהם ועפים למרחקים ארוכים;
הזרזירים נודדים בלהקות גדולות ומעדיפים לעוף נמוך על פני הים
התיכון."
מפי
העופות החוזרים אלינו כל שנה למדתי, שהם עפים למקומות מעניינים ומוזרים מאד. אקח,
לדוגמה, את עופות המים המגיעים לבריכות הדגים של אחד הקיבוצים בישראל. עם הגיעם
למקום הם שומרים לזמן מה על ייחודם כקבוצה, אולם עד מהרה הם מתערבבים עם עופות בני
מינים אחרים, שהרי מטרת כל פרט היא למצוא מזון לעצמו, כדי להישאר בחיים. בבריכות
אלה הם מוצאים מזון מגוון, הכולל דגים, דו-חיים, סרטנים, חרקים, תולעים ומזון
שמסננים מהבוץ.
כך
הם מבלים את היום בדו-קיום של 'אין ברירה', כי בארצות מוצאם, במקום שהם מקננים, הם
שומרים על תחום מחייתם בקנאות. אולם בערוב היום, הם שוב מתקבצים בלהקות ועפים
למקומות הלינה. כל מין למינהו. המקומות המבוקשים ביותר ללינה הם העצים והחורשות
שלאורך החוף.לפני שנופלת עליהם תרדמה ארוכה, הם מחליפים ביניהם חוויות מטרדות היום
שחלף והרעש של הלהקה מגיע למרחקים. אך עם התגבר העלטה, משתלטת הדממה לאט עד תום
הציוץ האחרון, והכל לנים בבטחה עד הנץ החמה.
"גם
אני עייף!" אמר הגור לאמו הארנבת, שהאריכה בסיפורה על מנהגי העופות הנודדים וכולם
קפצו בחזרה אל תוך מחילתם העמוקה, המוגנת מפני צינת
הלילה.
האור
החל להתפשט באופק וניצניו חדרו מבעד לענפי העצים.
העופות,
שהשכימו קום, פתחו מיד בשיחה קולנית, שהעירה את כל הלהקה. תוך זמן קצר, עוד
באפלולית הבוקר, חזרה המולת הציוצים והשתלטה במרחב, בהכריזה על בוא יום חדש
השמש
שטפה באורה הרך את מישור החוף והים הבהיק בקרינה הנשקפת ממנו. אוכלוסיית הבריכות
התעוררה לפעילות חדשה ובעקבותיה נחתו, בזה אחר זה, עופות המים שאינם מבזבזים את
זמנם לריק, כי יצר ההישרדות בחיים מחייב אותם לדאוג לפרנסתם בעל עת ובכל מקום.מבין
אלפי העופות, הממלאים כל פיסת קרקע ומקווה מים, צדה עיני ציפור קטנה בשם דרור הבית,
שנדחקה בין עופות המים, בתקווה ללמוד את דרכיהם. היא ניגשה לברווז גדול ומהודר,
שעמד על שפת המים וסינן במקורו משהו מתוך הבוץ.
שלום
לך ברווז יקר. שמי דרורית; אני חיה כאן כל השנה, במעונו של האדם, ומעולם לא עזבתי
את אזורי והרחקתי נדוד. האם תוכל להתפנות לרגע, כדי לענות לי על כמה
שאלות?
"ברצון
רב" ענה הברווז, שניער את מקורו משרידי הבוץ שדבקו בו.
"מדוע
אתם עוזבים כל שנה את ארצותיכם בצפון ובאים אלינו, כאשר פה קר
וגשום?"
"ובכן,
דרורית יקרה" אמר העוף המנוסה, בסתיו, בארצות הצפון, קר מאד, שלג וקרח מכסים את
השדות, האגמים והנהרות קופאים, הרוחות הצפוניות קרות ומקפיאות את העצמות ואין די
מזון לכולנו. אנו נאלצים לנדוד למרחק של אלפי קילומטרים, בכל שנה, כדי להמשיך
להתקיים. האם הכרתם זה את זה מקודם? לא ולא, ענה הברווז.
אנו
באים מארצות שונות באירופה, שם דאגנו לבני משפחתנו ולצאצאינו, שבקעו מן הביצים
באביב. כל זוג טיפל בגוזליו ודאג לפרנסתם, כדי שיגדלו מהר ויהיו חזקים לקראת הנדידה
בסתיו. רק כאן, ליד בריכות הדגים, מידי שנה, בסתיו, אנו חיים כארבעה חודשים ביחד,
עד לנדידתנו צפונה באביב. יש לנו מכרים ותיקים בין האנפות, החסידות, השחפים ועוד
רבים אחרים. מדוע באתם דווקא לכאן?
"זאת
דרך קצרה עבורנו! אילו ידעת עד היכן נודדים האחרים, היית מופתעת עוד יותר. הנה
שחפית הקוטב, למשל, עושה את דרכה בסתיו מהקוטב הצפוני עד לקוטב הדרומי, מרחק של
15,000 ק”מ וחוזרת באביב לביתה. רוב החסידות ממשיכות למזרח אפריקה ורק מעטות נשארות
כאן. אבל כמה מידידי נשארים בארצות הצפון, על אף הקור והשלג ואינם
נודדים."
"מי
נשאר?" שאלה דרורית בתמיהה.
יש
מיני עופות שיר, שהסתגלו לחיות בשכנות האדם, ומוצאים להם מזון ומסתור בכפריו, בעונת
החורף הקשה. אנו באים הנה, משום שזה מקום נפלא, עשיר במזון, האקלים נוח והאנשים
טובים. למה לנדוד הלאה? אני מבינה, שכל שנה אתם חוזרים הנה. מדוע לא תישארו כבר לכל
השנה, אם פה כל-כך טוב? "ובכן, ידידתי הצעירה, היינו שמחים להישאר בארצכם, זה באמת
מקום מקסים. אולם תביני, שאנו זקוקים לאקלים נוח בקיץ ולשטחי מחיה רחבים לצורך
קינון, דגירה וגידול גוזלים. שטחים אלו נמצאים בשפע בצפון אירופה, העשירה באגמים,
בנהרות, ביערות ובשדות ירוקים באביב ובקיץ."
מה
פתאום החלטתם לנדוד בכל שנה? מספרים אצלנו זקני הלהקה, שלפני שנים רבות, כשקרח כיסה
חלקים נרחבים בעולם, נאלצו אבותינו לנדוד לאפריקה, אולם עם נסיגת הקרחונים הם שבו
להתיישב בכל ארצות הצפון. מאז אנו ממשיכים לנדוד כל שנה; זוהי מסורת אצלנו.עוד דבר
אחד מפליא אותי אמרה דרורית. "אנו הדרורים, החיים בסביבה די מצומצמת, נתקלים לא פעם
בקשיי ניווט. איך אתם מצליחים לנווט דרככם למרחקים כל-כך גדולים ולהגיע למקום, שבו
הייתם גם בשנים קודמות?"
"אצלנו
זה טבעי" אמר הברווז, אנו נולדים עם היכולת לנווט; לעופות הנודדים יש תחושת ניווט
נפלאה."הרבה חוקרים עובדים קשה כדי לגלות את סודותינו, אולם עדיין רב הנסתר על
הנגלה. האמת היא, שגם אנו לא יכולים להסביר הכול. אבל, אספר לך שהניווט ביום הוא
דבר קל שבקלים. אנו יודעים היכן צריכה להיות השמש בכל שעות היום ועל פי מיקומה אנו
יודעים את כיווני רוחות השמים. אנו יודעים את המקום שבו אנו נמצאים על פי גובה השמש
בשמים."
את
בוודאי יודעת, שהקוטב הצפוני חשוך בעונת החורף, משום שהשמש אינה עולה לגובה השמים,
אלא זורחת באופק המזרח ושוקעת באופק המערב. ידע זה חשוב לנו, שכן לצורך הנדידה
דרומה, אין דבר פשוט מאשר לעוף אל הכיוון שבו השמש גבוהה יותר בשמים. עם התקרב
הסתיו בצפון, השמש מפחיתה מגובה מסלולה בשמים ואנו יודעים כי באה העת לנדוד. ברווז
יקר, תסלח לי שהפסקתי אותך בעת סעודתך וגזלתי ממך זמן רב, אבל דבריך כה מעניינים,
שתרשה לי לשאול עוד שאלות מספר, כדי שאדע את דרככם ואחכים. איך אתם מתמצאים בלילה?
הרי אתם, הברווזים, עפים ברציפות בימים ובלילות, עד למחוז חפצכם? "הניווט בלילה
אינו קשה במיוחד, משום שקריאת מפת הכוכבים היא לימוד ראשוני אצל כל גוזל מגוזלינו.
כדי לאמת זאת, הכניסו אותנו החוקרים לתוך כלובים עם מכסים מזכוכית והניחו את
הכלובים בתוך פלנטריום, שהוא אולם עגול, שעל תקרתו מקרינים את מפת כוכבי השמים. על
התקרה זיהינו כוכבים המוכרים לנו ובעת הנדידה כולנו פנינו לכיוון דרום. החוקרים
סובבו את הכלובים לכל הכיוונים - ואנו בשלנו: כולנו פנינו שוב במדויק לכיוון דרום.
שמענו את החוקרים מאשרים, שאכן אנו יודעים את הכיוונים על-פי כוכבי
השמים."
"כדי
לחזק טענה זו הם יצרו עננים בשמי הפלנטריום, ומאחר שלא יכולנו להבחין בכוכבים, לא
ידענו את הכיוון המדויק לדרום וכולנו פנינו לכיוונים שונים. מניסוי זה הסיקו
החוקרים שאנו, הברווזים, מנווטים דרכינו בלילה על פי
כוכבים."
"איך
אתם מנווטים, במציאות, כשהשמים מעוננים?" המשיכה דרורית
להקשות.
גם
לזה מצאנו כמה פתרונות" השיב הברווז בניחותא. במשך היום עפה לה הלהקה בגובה אחיד של
כארבע מאות מטרים מעל הקרקע או מעל לחופים; אם העננים גבוהים מעליו, משתדלים לנווט
על-פי סימני זיהוי על הקרקע כגון: חופים, שרשרות הרים, עמקים, נהרות, אגמים,
מדבריות וכו'. אם יש עננים בלילה, אין אנו יכולים לנווט על-פי סימנים על הקרקע ואז
אנו שולחים סיירים, המגביהים עוף מעל העננים והם מתקנים את טעויות הניווט של
הלהקה."שמענו גם חוקרים הטוענים, שיש לנו רגישות מיוחדת לשינויי כוחות חשמליים
ומגנטיים על-פני כדור הארץ. רגישות זו, להבחנה בין כוחות מגנטיים בעוצמות שונות
בקטבים ועל קו המשווה, עוזרת לנו בניווטים."דרורית, מדוע את מפהקת
כל-כך?"
"להפך!"
ענתה הדרורית, תמשיך לספר; זה מעניין מאד. פשוט, קמתי הבוקר מוקדם ולא נחתי
בצהרים."טוב" אמר הברווז והמשיך לספר:
"ביום
בהיר אחד, אני מוצא את עצמי ביחד עם הרבה מחברי בתוך כלוב גדול, בחדר אפור, ללא
חלונות. שמענו את החוקרים מתווכחים ביניהם על יכולתנו או אי-יכולתנו לדעת על מועד
הנדידה, מבלי שיהיה לנו קשר עם גרמי השמים בחוץ. שם החזיקו אותנו כמה חודשים בתנאי
צפיפות, אולם אוכל היה בשפע. כולנו השתדלנו להסתגל לאורח החיים המשעמם בשקט
ובשלווה, אולם עם התקרב מועד הנדידה, קמה מהומה גדולה בין חברי הברווזים וכולם חבטו
בכנפיהם, בתקווה לעוף ולנדוד. החוקרים השתוממו ולבסוף שחררו אותנו ולכן אני כאן.
תביני, שזה אצלנו דחף פנימי לנדוד. יש בתוכנו 'שעון ביולוגי', המאותת לנו על ידי
גירויים חזקים. גירויים אלה גורמים לאי-שקט פנימי ודחף
לנדוד."
"הרבה
תלאות עברו עליך" אמרה דרורית לברווז התשוש.
"זהו
גורלם של נוודים" השיב הברווז. "אנו נמצאים בסכנה מתמדת במסעותינו אלה. מהניסיון
למדנו, שאין זה בטוח לעוף מעל ארצות מסוימות. יש שם הרבה ציידים ואין חוק שיגן
עלינו. יש אזורים, שבהם מנשבות רוחות חזקות ויש שרשרות הרים גבוהות, שאין אנו
מסוגלים לחצות, כי האוויר דליל מאד שם למעלה."
"יש
לי עוד שאלה אחת" אמרה דרורית, בנימה מתנצלת. אני שמה לב, שמדי פעם מגיעים אלינו
עופות צעירים, לפני שמגיעים הוריהם. איך זה יתכן? הרי מעולם לא נדדו! ומי הדריכם
לכאן? "נכון אמרת!" הדגיש הברווז. "עלי לציין כי יש לך ראייה טובה ויכולת מצוינת
לצפות בתופעות טבע ולנתחן בהגיון. את, בוודאי, זוכרת את מה שאמרתי לך בתחילת דברי,
שבענייני הנדידה רב עדיין הנסתר על הנגלה. ובכל זאת אנו יודעים, שעופות צעירים הם
חסרי סבלנות עם התקרב עונת הנדידה. יש להם גירויים פנימיים חזקים יותר ולא תמיד הם
מחכים להוריהם ומקדימים לנדוד. עובדה שהם מוצאים את דרכם ומגיעים בדיוק אל
המקום."
"תודה
לך ברווז יקר העשרת מאד את ידיעותי. אני יוצאת בהרגשה שלנו, הדרורים, טוב כאן ולא
חסר לנו דבר. רק הרפתקאות הנדודים שלכם מעוררות בנו התפעלות וזה חסר
לנו."
"דרורית
יקרה. תאמרי למשפחת הדרורים שישמחו
בחלקם על הנחלה הטובה אשר קיבלו. אנחנו אורחים כאן וגעגועינו עזים לנדידה חזרה,
לפני שהשלג והקרח מפשירים וזה גורם לנו לאי-נוחות רבה. על-כן, אל נא ננהג בפזיזות
ונשמח במה שיש לנו. היי שלום, דרורית; עלי לשוב ולחפש לי מזון בבריכות; הביטי כמה
כחוש הגעתי ממסעי הארוך ועלי להתחיל לאגור שומנים בגופי לצורכי מסעי חזרה לארצות
הצפון הרחוק."
"דרורית!
עוד הערה יש לי אליך, כדי שלא תביני אותי לא נכון: אל-נא תחשבי שהכול מחושב במוחנו,
כפי שזה נשמע מדברי, אלא זה טבוע בנטיותינו הטבעיות - וזה
העיקר."