השנה בט"ו בשבט (תש"ע), עושים כבוד לציפורים בכנסת, ביום הולדתה, בהוצאת סדרת בולים לכבודן. כזכור בשנת ה 60  לעצמאות ישראל, נערכה תחרות ציפורים שבה זכתה הדוכיפת להיות הציפור הלאומית. השנה תייצגנה את ישראל בבולים, דוכיפת, חוחית, ופשוש. ט"ו בשבט השנה, חל בשבת שבה קוראים את פרשת בשלח, שאליה קושרים את הסיפור המסורתי עם הציפורים. אחד האירועים המוזכרים בפרשה זו, הוא המן שירד במשך שישה ימים, אך לא בשבת. חלק מהאנשים יצאו ללקט בשבת ולא מצאו " ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו" (שמות ט"ז, כ"ז – פרשת בשלח). על פי המסורת, המתנגדים למשה יצאו אל מחוץ למחנה ופיזרו מן בשבת, על מנת להוכיח לעם שמשה טועה ומטעה אותם. הציפורים עטו על המזון ולא השאירו ממנו דבר, וכך האמינו האנשים במשה ולא במתנגדיו. בעקבות המן בפרשה, והסיפור המתלווה אליו, נוצר מנהג בקהילות ישראל, לפזר מזון לציפורים ב"שבת שירה" (סמוך לט"ו בשבט), על מנת להודות להן על עזרתן למשה. שבת זו נקראת שבת שירה כי קוראים בה את שירת הים "אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות פרק ט"ו).

נכיר בקצרה, את נציגי הציפורים, שיופיעו על הבולים: דוכיפת  היא ציפור שיר עם כתר בולט של נוצות על הראש. היא יציבה בארץ, נפוצה בכל הארץ ובעיקר בשדות שלחין, ובגנים פתוחים. היא ניזונה מחרקים, ותולעים בעזרת מקור ארוך וחד, המותאם לכך. היא זורקת את מזונה באוויר, הנופל הישר לפיה ולבית הבליעה. משקלה 80  גרם, צבעי נוצות גופה חום וצהוב וצבעי נוצות כנפיה וזנבה הם שחור ולבן. בזמן החיזור, הזכר מאכיל את הנקבה, אחר כך יש שני מחזורי קינון, הנמשכים ממרץ עד סוף יוני. הם מקננים בארץ במקומות קבועים, כגון בעליות גג ומתחת לרעפים, אך לא על צמרות עצים. שני בני הזוג בונים קן באדמה, ומרפדים אותו  במצע פשוט, מחומרי הסביבה. הנקבה מטילה כחמש ביצים ודוגרת עליהן לבדה במשך 19 יום, כשהזכר דואג לתזונתה. הגוזלים מיד פוערים את מקורם הקצר ומבליטים את הלוע האדום, כדי לקבל מזון.

חוחית  היא ציפור שיר קטנה יציבה בארץ. היא נקראת על שם צמח חד שנתי קוצני בשם "חוח". צבע ראשה אדום שחור ולבן, צבע הכנפיים שחור וצהוב והזנב שחור. צבע החוחיות הצעירות, שלפני בגרות, אינו בולט כמו הצבעים העזים של הבוגרים. צבע הראש חום והכנפיים שחורות עם פס זהוב עליהן. היא שוקלת 16  גרם בממוצע, גודלה עד 18  ס"מ וחיה עד שמונה שנים בתנאים טבעיים. מקורה חד וארוך ומותאם לשליפת זרעים בשלים מתוך קרקפות החוח, הגדילן , הברקן והדרדר. הנקבה מטילה עד שש ביצים בצבע תכלת עם כתמים חומים, ודוגרת עליהן לבדה במשך כשבועיים. שני ההורים מאכילים את הגוזלים במשך כשלושה שבועות עד שהם עפים מהקן. לאחר סיום עונת הרבייה וגידול הגוזלים, הנמשכת עד אמצע יוני (לאחר שני קנונים לפחות), החוחיות חוזרות לחיות בלהקות גדולות.

פשוש, היא ציפור שיר מהקטנות ביותר שיש בארץ. משקלה כשבעה גרם, אורכה 12  ס"מ ואורך כנפיה 4.5  ס"מ, ויציבה בארץ. זנבה הארוך נמצא בתנועה מתמדת, ועוזר לה בתעופה ובניתור בין הענפים. פשושים חיים בזוגות, וניזונים בעיקר מחרקים. עונת הרבייה מתחילה בפברואר, והקינון נמשך עד סוף יוני, לאחר סיום שלושה מחזורי קינון. פשוש זכר בונה קן בתוך סבך שיחים, והנקבה עוזרת בריפודו. לקן צורת ביצה עם פתח מהצד, הדומה במידת מה לקן של צופית (התלוי על עץ ומשתלשל מטה עם פתח בצד). נקבת הפשוש מטילה עד חמש ביצים מנוקדות, ודוגרת עליהן כשבועיים בשעות הלילה, והזכר דוגר ביום.