חודש ניסן נקרא גם "ראש חודשים", ו"חודש האביב". השם ניסן, הגיע עם עולי בבל לירושלים, ויש אומרים שזה בא מהמילה "ניצן", כמו שכתוב: "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע..." (שיר השירים, ב, י"ב – י"ג). בתורה אין שמות לחודשים, הם מופיעים לפי סדר מספרי, כגון "בחודש הראשון פסח" (ויקרא כג', 5 ). עבי מטר מתמעטים במהלך חודש ניסן, והגשמים ננעלים בסופו. ימי השרב, שבים לאזורנו באביב ובסתיו, ולילות הקיץ בהירים וטלולים. מסוכות עד פסח, אומרים בתפילת שמונה עשרה "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומפסח עד סוכות אומרים "מוריד הטל".

בארצות הצפון, יד מניין של שלושה חודשי אביב, כמו יתר העונות, אך בארצנו האקלים סובטרופי ים תיכוני, והמניין הוא אחר. אבותינו החקלאים, מתקופת המשנה והתלמוד, מציינים שתי עונות בולטות בשנה: "עונת החמה" ארוכה מאוד ו"עונת הגשמים" קצרה מאוד. רבים מאנשי הטבע היום מקבלים קביעה זו, למרות תיאורי העונות בשירים וסיפורים. רבי שמעון בן מנסיא היה אומר: "חצי כסליו, טבת, וחצי שבט חורף", כלומר רק שני חודשי חורף בארץ ישראל (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קו עמוד ב'). חכמי תלמוד אחרים, באותה תקופה בבל, חילקו את השנה לארבע עונות (תקופות), של שלושה חודשים כל אחת: תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי ותקופת טבת (תלמוד בבלי עירובין נ"ו).

השבת שלפני חג הפסח נקראת "השבת הגדול" ויש לכך מספר הסברים. אחד מהם מציין, שבהפטרת השבת מוזכר הפסוק: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא... לפני בוא ה' הגדול והנורא" (מלאכי, פרק ג, פסוק כ"ג). לאליהו הנביא יש נוכחות בליל סדר, שחל בי"ד בניסן, ויום ראשון של פסח חל בט"ו בניסן. בחג הפסח, קוראים את מגילת "שיר השירים" שהיא יצירת מופת, וחגיגת טבע, המייצגת את כל נופי ארץ ישראל.

הטמפרטורה בניסן עולה, היום מתארך עד ליום שוויון אביבי (שהוא ה 22 במרץ), וממשיך להתארך עד ליום הארוך בשנה (שהוא ה 21 ביוני). הפריחה שהגיעה לשיאה, דועכת במהלך חודש אייר, ונשארת פריחה מעטה, אך ייחודית לחודשי הקיץ. דועכות כלניות ורקפות, ובולטות הנוריות בשדות הבור. בולטים הפרגים באדום, פרחי הקחוון והשום בלבן, החרציות בצהוב, התורמוסים בסגול כחול, התגית בצהוב חיוור ועוד. אם נטייל באזורים שונים, נראה פריחה של דרדר כחול, סיפן התבואה, סחלבים, לוטם, ואירוסים פורחים בגלבוע, בהרי נצרת, ברמת הגולן, בחוף, בשפלה ובעמקים. עצי לבנה רפואי פורחים ומלבלבים, וכך העוזרר הקוצני, אלון התבור ועצים אחרים ביער ובחורש. שיחי קידה שעירה צובעים בצהוב שטחי חורש נרחבים במורדות הגבעות, ומצטרפים אליהם גם סירה קוצנית ומטפסים שונים. עצי מטע נשירים פורחים ומלבלבים, פרחי הדרים נותנים ריחם, שיבולי דגן לקראת הבשלתן, וחותמים את החגיגה אחירותם החורש, חוטמית זיפנית ואחרים.

ציפורי שיר יציבות, כגון דרור הבית, שחרור, בולבול, צופית, עפרוני, ירגזי, חוחית, פשוש, צוצלת, עורב ועוד, בונות קנים, מטילות ביצים ומטפלות בגוזלים. העופות הנודדים כגון, חסידות, ברווזים, נחליאלים, ודורסים למיניהם, כבר חלפו מעלנו בנדידתם לארצות הצפון. מגיעים מאפריקה, התור, "וקול התור נשמע בארצנו" (שיר השירים), סיס, שרקרק ועוד. הם מקננים כאן בקיץ, ומגדלים את גוזליהם, ושבים דרומה בסתיו. החרקים פעילים ומתרבים, הנחשים מתעוררים מתרדמת החורף, ועת להמלטות של יעלים וצבאים.