מחקר שנעשה על ידי אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, והתפרסם באחד במרץ 2010 בכתב העת המדעי " Proceedings " מגלה, שריסוס כימי בשם אטרזין (Atrazine), הנמצא בשימוש כלל עולמי בחקלאות, גורם ל 75% מהצפרדעים הזכרים, להיות מעוקרים (לא פוריים) ו 10% הופכים לנקבות. בארה"ב לבד, משתמשים בכל שנה ב 40 מיליון ליטרים של אטרזין, בריסוס נגד עשבים, בשדות התירס והסורגום. החוקרים גילו, שהחומר מזהם גם את הקרקעות, את המים העליים ואת מי התהום. הצפרדעים הזכרים שבאו במגע עם חומר הריסוס, איבדו את ההורמון הזכרי טסטוסטרון (Testosterone ) ואת תאי הזרע, ואיבדו את יכולתם להפרות את ביצי הנקבות. הזכרים שהופכים לנקבות, מטילים ביצים, המופרות על ידי זכרים רגילים, אך מהן בוקעים רק ראשנים זכרים.

בעקבות שינוי האיזון בין הזכרים לנקבות, האוכלוסייה הולכת ומתמעטת, ואף עלולה להיכחד. החוקרים מניחים שזו אחת הסיבות להתמעטות הצפרדעים בעולם. במחקרים אחרים גילו שאטרזין משבש את ההורמונים האנדוקריניים (כגון טסטוסטרון ואסטרוגן), אצל דגים, דו חיים, זוחלים, עופות ויונקים (כגון מכרסמים ואחרים). הם גם מעריכים, שפגמים שונים בעוברי האדם, נגרמים כתוצאה מחשיפה לריסוסים באופן ישיר, או עקיף. בעקבות ממצאים אלה, מדינות האיחוד האירופי אוסרות על השימוש באטרזין, ומדינות אחדות בארה"ב נמנעות מהשימוש בו.

מחקר שנערך על ראשנים של צפרדע אפריקאית בשם "Xenopus laevis " מגלה שראשנים שגדלו במים שזוהמו באטרזין, הפכו הרמפרודיטים (דו מיניים) שבהם התפתחו אברי מין זכריים ונקביים. גם מין אחר של צפרדע (בארה"ב), בשם "צפרדע הנמר" Leopard Frog - "Rana pipens " הושפע מאותו חומר ריסוס, וירדה אצלו רמת הטסטוסטרון, שהשפיעה על הפיזיולוגיה בגופו ועל תיבת התהודה בגרונו. דבר זה הגביל את יכולתו של הזכר לקרוא לנקבה, וכך גם יכולת הריבוי שלו. אצל חלק מהצפרדעים, גילו ביציות בתוך האשכים, שזה מעיד על הרמפרודיטיות. מחקר אחר שפורסם בראשית 2010 בכתב העת Journal of Experimental Biology ומחזק את הממצאים הנ"ל, דן בהיעלמות הדו חיים בעולם, כתוצאה מבעיות אנדוקריניות שנגרמו על ידי ריסוסים כימיים.

ברחבי הארץ, נפגעו אוכלוסיות הדו חיים, בעקבות התמעטות מאגרי מים טבעיים, והרס בתי גידול מתאימים. זה נובע מהתרחבות השטחים הבנויים באזורים עירוניים וכפריים, והתייבשות מאגרי מים ונחלים. חוקרי האקולוגיה טוענים, שעד שנות השבעים של המאה העשרים, היו כאלף בתי גידול טבעיים לדוחיים בארץ, והיום (שנת 2010) נשארו רק כעשרים בתי גידול מתאימים, הנמצאים בשמורות טבע. זה אומר שאוכלוסיות הצפרדעים, הקרפדות והסלמנדרות, הלכו והתמעטו בארץ, בעקבות צמצום מקורות המים, וזיהום בתי גידולם על ידי חומרי ריסוס כימיים.