מגילת רות, מתארת קורות משפחה מבית לחם יהודה, בעת רעב, בתקופת השופטים. אלימלך ונעמי אשתו, יחד עם בניהם מחלון וכליון, עזבו את ביתם ושדותיהם הקמלים, ועברו מזרחה למואב כדי לשבור שבר. בתקופת המקרא ולאורך ההיסטוריה, רבים נדדו מכנען למצרים בשנות רעב, כי שדותיה אינם תלויים בחסדי מטר, אלא בנילוס השופע. משפחת אלימלך לא הרחיקה נדוד עד מצרים, אלא הלכה עד ארץ מואב הקרובה, שם היה שפע בר. הייתכן שתבואה תצמח במרחק כה קצר מאזור מוכה בצורת?  זה אפשרי, כי האקלים בשני צדי בקעת הירדן וים המלח הוא שונה. מצד אחד, הרי מואב ואדום משופעים במעיינות ונחלים זורמים, כי יורדים בהם  350 מ"מ גשם בשנה, ומהצד שכנגד, יורדים רק 35 מ"מ גשם בשנה, על המורדות המזרחיים של הרי יהודה. שדות בית לחם יהודה גובלים בספר המדבר, הנמצא ב"צל הגשם", וחשים את צריבתו בשנות בצורת. גם היום, שדות בית לחם ומרחבי כרמיה, נמצאים מזרחית לה, ומשתרעים עד גבול מדבר יהודה. בית לחם במקרא נקראת גם אפרת "ותמות רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם" (בראשית ל"ה,19). 

יתכן ששדות השעורה של אלימלך, היו קרובים לגבול צל הגשם וספר המדבר, והושפעו ממנו. בעונת הגשמים, כאשר נע אוויר ים, רווי אדי מים מזרחה, הוא עולה במורדות המערביים של הרי יהודה ומתקרר. בעקבות זה, אדיו מתעבים, ומטר רב יורד עליהם. אך ברדת האוויר במדרונות המזרחיים הוא מתחמם, העבים מתפזרים, ועוצרים את מטרם על מדבר יהודה, ים המלח ובקעת הירדן, כי הם בצל הגשם. מאידך, אוויר לח שעולה בהרי מואב, שגובהם כאלף מטרים מעל פני הים, מתקרר, האדים מתעבים, וממטירים גשמים פי עשר מאזור מדבר יהודה.

ארץ מואב המקראית, השתרעה בין נחל ארנון בדרום, לבין נחל יבוק בצפון, וגבלה עם ארץ אדום בדרום, ארץ בני עמון בצפון, ויהודה במערב. בין ישראל למואב היו תקופות של מאבק, ותקופות של שיתוף פעולה. בספר שופטים אנו קוראים: "ויעבדו בני ישראל את עגלון מלך מואב שמונה עשרה שנה". "... ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן גרא" (פרק ג' פסוקים 14, 15). במואב, נמצאה "מצבת מישע" שהיא אבן בזלת, שעליה נכתבו דברי שבח לאל כמוש, שעזר למלך מואב (מישע), לנצח את ממלכת ישראל. במגילת רות לעומת זאת, אנו קוראים על שיתוף ואחווה בין העמים, וקשרי משפחה בין בני יהודה לבני מואב.

אלימלך מת במואב, ושני בניו נישאו לנשים מואביות, בשם רות וערפה. במהלך השנים, גם שני הבנים מתו, ונעמי החליטה לשוב לארצה, שהצמיחה שדות קמה. היא הפצירה בשתי כלותיה להישאר במואב, אך רות דבקה בה ואמרה: "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך אלוהי" (מגילת רות, פרק א, פסוק ט"ז). רות הלכה עם נעמי לבית לחם יהודה, בעת הקציר, שם ליקטה שיבולים בשדהו של בועז. רות ובועז הקימו משפחה, והביאו לעולם את שושלת בית דוד. נוהגים לקרוא את מגילת רות בחג הקציר, שהוא חג השבועות, כמוכן נוהגים לקרוא את מגילת אסתר בפורים, שיר השיר בפסח, איכה בתשעה באב, וקהלת בסוכות.