החצב נמנה עם הגיאופיטים שהם צמחים בעלי פקעת או בצל שניצני ההתחדשות שלהם נמצאים מתחת לפני הקרקע. לחצב יש בצל גדול עמוק באדמה והוא פורח בחום וביובש של שלהי הקיץ, כמעט יחיד, בזמן שאין לו מתחרים על חרקים מאביקים. וכי מהי מטרתו בחיים, לייצר כמה שיותר זרעים שרק אחוז קטן מהם נובט, מפתח בצל ומקים דור חדש. באביב לעומת זאת הפרחים הרבים מתחרים ביניהם על חרקים שיאביקו את פרחיהם והזרעים שהם מייצרים מחכים עד לגשמי החורף הבא לנביטתם. החצב החכם מוכן לפזר את זרעיו עם גשמי החורף הקרוב כי את ההכנות לכך הוא עשה כבר עם פריחתו המוקדמת בשלהי הקיץ. החצב מצליח לפרוח בעונה חמה ובקרקע היבשה, הודות לבצל הגדול האוגר בתוכו מזון שנוצר בשנה הקודמת (בעונת החורף ובאביב). כמו אחיו הגיאופיטים הפורחים בראשית הסתיו, הוא מייצר חומרי מזון בעליו הירוקים בחורף ואוגר אותם עם מים בגלדים שהם בסיסי העלים, כדי להצמיח שרביטי פריחה בשלהי הקיץ. עמוד התפרחת הצעיר מתחיל לקחת את מימיו ומזונו מהגלדים ההיקפיים של הבצל ומתקדם אל הגלדים הפנימיים יותר, אולם בצל החצב אינו מתכלה כי הוא רב שנתי, בניגוד לבצלים של צבעוני ההרים ושל אירוסים שהם חד שנתיים (ומנוצלים בעונה אחת). יש כאמור יתרון נוסף לפריחה המוקדמת של הגיאופיטים השונים ולהקדמת עשיית הזרעים בסתיו, כי הם יכולים לנבוט כבר בגשמים של אותו החורף.

החצב מבשר את בוא הסתיו כי הוא פורח כאשר הימים הולכים ומתקצרים (פוטופיריודיזם), ולא בגלל שינוים בטמפרטורה או בלחות המקומית. יש לו "חיישן" המורה לו לפרוח כאשר יש הפחתה הדרגתית בשעות אור במשך היממה. כידוע היום הארוך ביותר בשנה הוא ה21 בחודש יוני, ומיום זה ועד ל21 בדצמבר היום הולך ומתקצר. החצב מתחיל לפרוח בסוף אוגוסט ומתמיד בפריחתו לאורך ספטמבר ואוקטובר. המועד הרשמי לתחילת הסתיו בהמיספרה הצפונית הוא ה21 בספטמבר  שהוא יום אקווינוקס הסתיו, או השוויון בין אורך היום לבין אורך הלילה. שורשיו העבים של החצב משמשים אותו לאגירת מזון ומים וגם כשורשים מתכווצים, המושכים את הבצל ומחזיקים אותו במקום קבוע בתוך הקרקע (מבלי לעלות על פני האדמה ולהיחשף לפגעי טבע שונים). הבצל משמש גם כאיבר לרבייה אל מינית. הוא מצמיח ניצנים פנימיים המייצרים בצלים קטנים וכך מבצל אחד נוצרת קבוצת בצלים הפורחים ביחד בסוף הקיץ. תכונה זו ומחזוריות הצמיחה של הגיאופיטים (צמחי בצל ופקעת), מותאמים היטב לתנאי האקלים באזורנו, שבו הקיץ חם מאוד ויבש והם מסוגלים להמשיך בפעילותם ללא מים, מבלי להתייבש ולהיעלם.

רוב הגיאופיטים בארץ מתחילים את עונת הגידול הנמרצת שלהם בראשית החורף לאחר שעברו תקופת יובש קשה מתחת לאדמה בתרדמת הקיץ. לעומתם, החצב ביחד עם חלמונית וחבצלת החוף, מתחילים את פריחתם בשיא היובש של שלהי הקיץ, למרות סכנת ההתייבשות, כי הם פותרים בעיה אחרת של תחרות בין המינים על האבקת פרחיהם באמצעות חרקים (ללא מתחרים בעונה זו). החצב אינו מצמיח עלים בזמן הפריחה כדי שלא ייחשף ליובש ובנוסף לכך הפריחה שייכת למחזור הצמיחה הקודם שעליו התייבשו בראשית הקיץ ( זוהי פריחה מאוחרת). העלים החדשים מופיעים בראשית החורף והם מטמיעים ואוגרים מזון ומים בתוך הבצל ובשורשים, כדי לנצלם לפריחה המאוחרת בסוף הקיץ. לעומתם, יש קבוצה אחרת של גיאופיטים שגם אצלם הפריחה מקדימה את צמיחת העלים, אולם הכול באותו צימוח של העונה החדשה. הפריחה  מקדימה את העלים, אולם שניהם שייכים לאותו מחזור צמיחה המופיע במהלך עונת החורף. (לקבוצה זו משתייכים החלמונית, הכרכום וסתוונית היורה).

בתוך תאי הרקמות של בצל החצב, יש מחטים צורניים צורבים שיכולים לגרום לגרודים בעור, לכן לא מומלץ לגעת בהם בידיים חשופות. משום כך רוב בעלי החיים אינם אוכלים את החצבים והם נפוצים בכל חלקי הארץ מזה אלפי שנים. יש אגדת חז"ל המספרת על יהושע בן נון  שסימן את גבולות הקרקעות והנחלות של שבטי ישראל בחצבים, כי ידע שיתרבו שם לאורך דורות רבים. עמוד התפרחת של החצב נושא  בין 100 ל 300 פרחים לבנים בקוטר של ס"מ אחד. הפריחה מתחילה בדורים הנמוכים של עמוד התפרחת ומתקדמת בצורה ספיראלית בכל יום כלפי מעלה. אפשר לראות את הפרחים הסגורים של אתמול, הפרחים הפתוחים של היום, והפרחים שיפתחו מחר. הפרחים נפתחים בהדרגה מלמטה כלפי מעלה ליום אחד בלבד. החצב שייך למשפחת השושניים ונקרא כך כי הוא "חוצב" את מקומו באדמה ובין הסלעים, בעזרת שורשיו המתכווצים, וגם עמוד התפרחת "חוצב" את דרכו כלפי מעלה באדמה היבשה של סוף הקיץ.

כדי ליהנות משרביטי פריחה צפופים של חצבים, בגובה של שני מטרים, אפשר לעלות על גבעת החצבים בתל מבורך שבכניסה לבית חנניה, או לעלות על גבעת החצבים המרשימה שליד נחל ציפורי סמוך לראס עלי (גבעת עליל). אולם יש כמעט בכל אזור בארץ גבעת חצבים, מהצפון עד לנגב ואין צורך לנסוע למרחקים.