המרווה והמנורה \ אהוד קלפון

מדינת ישראל בחרה בדגם מנורת שבעת הקנים המפוסלת בשער טיטוס ברומא כסמלה הלאומי, המבטא את השיבה מהגלות. לראשונה יש תאור בספר שמות של בניית מנורת שבעת הקנים מזהב על ידי בצלאל בן ארי, ומאוחר יותר המנורה הייתה אחד מכלי הקודש בבית המקדש.  " ועשית מנורה זהב טהור.. ושישה קנים יוצאים מצדיה, שלושה קני מנורה יוצאים מצדה האחד ושלושה קני מנורה יוצאים מצדה השני.." (שמות, פרק ל"ז, פסוקים י"ז- י"ח). בשנת 70 לספירה אספסינוס וטיטוס החריבו את ירושלים ואת המקדש ודכאו את מרד היהודים נגד הרומאים. בשנת 71 טיטוס הגיע לרומא וערך מצעד ניצחון שבו הוצגו שבויים יהודים ובראשם יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, והוצגו כלי השלל מירושלים והמקדש. לכבודו של טיטוס נבנה שער ניצחון מרשים ברומא שבו יש תבליט של שבויים יהודים נושאים את מנורת שבעת הקנים בתהלוכת הניצחון של הרומאים. האם בצלאל בן אורי התרשם מצמח המרווה שענפיו פרושים לצדדים כדי לבנות למשכן את מנורת שבעת הקנים?  צמח המרווה  שייך למשפחת השפתניים, שלכולם יש גבעול מרובע וריח נעים. למרוות ירושלים יש ענפים המתפצלים על מישור אחד בצורה של מנורת הקנים, ויש דעה שמנורת המשכן אכן נבנתה על פי המבנה של צמח המרווה הזה. בעלים של המרווה יש ריח חריף מרוכז, הנובע מהשמן האתרי שברקמותיהם, שיכול לשמש כמרפא, כבושם או כתבלין. באזור שלנו נוהגים להוסיף עלים של מרווה משולשת לתה כדי לתת לו טעם מיוחד. בארמית (בתלמוד) קוראים לצמח "מרהמין" (גיטין), בערבית קוראים לו "מרמיה", הראובני קורא לו "מוריה", בלטינית קוראים לו "סלוויה" ובעברית "מרווה". מיני המרוות הנפוצים בארץ הם, מרווה משולשת, דגולה, ריחנית, מצויה, צמירה, מצרית, והם מהווים חלק משלושים מינים הגדלים בהרים, בערוצי המדבר, בבתות ובחורשים הים תיכוניים. תושבי האזור נהגו לקטוף צמחי מרווה בטבע לשימושים השונים, אולם צמחים אלה הולכים ומתמעטים, לכן הוחלט בחוק להגן עליהם מפני קטיף מסחרי. סמלים נוספים ביהדות שמקורם בצמחי ארץ ישראל הם התמר כעץ חיים "צדיק כתמר יפרח", השקד הנקרא לוז, מסמל התחדשות והזית המתקשר לשמן המנורה מסמל את השפע.

סמל מדינת ישראל

מרוות ירושליים