בחודש מרץ מלבלבים עצי התות לאחר שעמדו בשלכת לאורך כל חודשי החורף. במקביל ללבלוב העצים, יש התעוררות של ביצי טוואי המשי שמהן בוקעים זחלים זעירים, המתחילים לזלול את העלים הצעירים שמספקים להם. זחלי הטוואי, אינם חיים בטבע על עצי התות, אלא רק במקומות גידול שהוכנו על ידי האדם. אלפי הביצים שהוטלו בחודש מאי של השנה שעברה, עברו שלב קצר של התחלקות התאים העובריים במשך כשלושה ימים ולאחר מכן, הן נכנסו לתרדמה ארוכה של כעשרה חודשים עד לבקיעתן השנה בחודש מרץ.

אפשר להבחין בין ביצה פורייה שצבעה אפור וממנה יכול לבקוע זחל, לבין ביצה לא מופרית שצבעה לבן ובה לא תהיה בקיעה. הביצה נראית שטוחה ארוכה ורחבה והיא עטופה בשתי שכבות המגנות עליה מפני התייבשות, לאורך תקופת התרדמה. הזחל היוצא מהביצה אוכל, גדל ומתנשל ארבע פעמים, כי עורו אינו גמיש ולכן הוא נקרע במהלך גידולו. לזחל יש ראש, שתי עיניים וזוג מחושים הבנויים משלושה פרקים. על הפרק האחרון יש זיפים רבים המשמשים לחישה (מישוש והרחה).

החזה של הזחל בנוי משלושה פרקים ובכל פרק יש זוג רגליים אמתיות שמהן יתפתחו רגלי הפרפר הבוגר לאחר המטמורפוזה. הבטן בנויה מתשעה פרקים ובהן יש ארבעה זוגות רגליים מדומות, שהן קפלי עור המשמשות את הזחל בהליכה ובשיווי משקל. משני צדי הגוף, בולטות נקודות שחורות, שהן נקבים בתוך העור המשמשים לנשימת הזחל. הזחל רגיש להבדלי טמפרטורות, לעוצמת האור, למגע ולריחות.  חוש הריח הוא המפותח ביותר, שבעזרתו הוא מבדיל בין עלי התות האכילים לבין עלים אחרים. הוא מסוגל לנוע רק על משטחים מחוספסים (לא על חלקים), כשגופו מתכווץ ומתפשט לאורכו.

גופו של הזחל גדל די מהר ולאחר ההתנשלות הרביעית, עוברים עוד כעשרה ימים עד שהזחל מתחיל לטוות את פקעת המשי, שתקיף את גופו בשלב הגולם. את חוטי המשי הוא מפיק מבלוטות מיוחדות בקצב של כשמונה מטרים בשעה וכך הוא עוטף את עצמו והופך לגולם. פקעת הגולם בנויה משכבה חיצונית גסה של חוטי משי, שכבה אמצעית של חוטים מסודרים וחזקים שמהם מפיקים את המשי האמיתי ושכבה פנימית של חוטים מהודקים ודבוקים יחד להגנה טובה על הזחל לאורך תהליך המטמורפוזה. פרפר המשי הוא שלב הבוגר והאחרון של הגלגול המלא של טוואי המשי. הפרפר בוקע מתוך פקעת הגולם אחרי עשרים יום, על ידי המסת קטע מהמשי, בעזרת נוזל שהוא מפריש על החוטים. הוא אינו מסוגל לעוף אף על פי שיש לו כנפיים ואינו אוכל ושותה.

הפרפר הזכר חי (מספר ימים) על מנת להפרות את הנקבה ומת, והנקבה חיה כמה ימים נוספים לאחר ההפריה, כדי להטיל ביצים מופרות ומתה.  

אפשר לזהות מיד את הזכר במחושים הארוכים שלו, בבטנו הקטנה שהקצה שלה פונה כלפי מעלה ובעורקים הכהים שבכנפיו. לנקבה יש בטן גדולה שהקצה שלה פונה כלפי מטה לצורך הטלת ביצים ומחושיה יותר קטנים. עם יציאת הנקבה מתוך הפקעת, היא מיד מפרישה פרומון (חומר הורמונאלי), בעל ריח המושך את הזכר להזדווגות. לזכר יש חוש ריח מפותח, הקולט את ריח הפרומון ומפרה את הביציות שבגוף הנקבה. היא מטילה כחמש מאות ביצים מופרות  שאותן היא מדביקה על מצע ההטלה ובזה היא מסיימת את חייה.